'אני למטה, רדי', היה כתוב בהודעת טקסט.
תפסתי את התיק, העפתי עוד מבט במראה וכשהייתי מרוצה ממה
שראיתי, ירדתי למטה לפגוש את החברה הכי טובה שלי.
סיוון חיכתה לי באוטו, שאלתי אותה על איזה מקום הוחלט בעבור
הערב המיוחד שלנו. סיוון גילתה לי כי נוסעים לחורשה מוסתרת
שכמעט איש אינו מכיר אותה ושם הם כבר מחכים לנו.
כמובן שעשינו שלושה סיבובים עד שמצאנו את המקום וחברת הנפש שלי
גם הצליחה לחנות ביעילות לאחר מספר די מצומצם של נסיונות.
ראינו אור מעומם קרוב אלינו, התקשרנו למעוז ועדכנו אותו,
שהגענו. הוא הדריך אותנו והתקרבנו אל האור שראינו מקודם.
נדהמנו לגלות את האידיאליה ששררה במקום. מולנו הייתה מדורה
מפתה שתודלקה באילתורים מצויינים, מוסיקה שעשתה לי פרפרים בבטן
התנגנה מאחת המכוניות ומסביבם ריחות של תה חם ושל הסיגריה
שעברה מיד ליד.
בירכנו את כולם לשלום והתמקנו על השמיכות והסדינים שהיו פרושים
מסביב למדורה. מזמן לא ביליתי בחברה מעוז וחבריו. הוא היה החבר
של סיוון ואני תמיד הייתי גאה בכך שהכרתי ביניהם. אהבתי אותו
ואת החברים שלו, היה בהם משהו שהיה חסר לנו. הם ידעו להנות
מהחיים, ידעו לאהוב ואף שידרו חוסר עכבות מוחלט; כפי שהרגישו
כך גם התנהגו.
נצרתי כל רגע מהאידאליה הזו שנפלה עליי לפתע. אחרי שהתחממתי
מעט מן המדורה הורדתי את הטרנינג מעליי, נשארת עם גופיה שחורה
וג'ינס בגזרה נמוכה, מודעת למראה החושני שנוצר בזכות אורה של
האש המשחקת במחשופי. אך הידיעה הזו נדחתה למקום אפל במוחי, כי
גם אם הייתה באווירה בינינו מיניות כלשהי, לא היה לה כל קשר
לחזה שלי, לשם שינוי. זה היה כל כך פשוט, כאילו ישבנו על
עננים. ואולי זה באמת מה שעשינו - העשן הסמיך שיצרו, התה החם
והמוסיקה המעוררת, כל אלה אפפו וכאילו המיסו אותי, מצב הרוח
שלי היה רומנטי ובנאלי משהו.
נשכבתי על הגב והבטתי אל השמים, מישהו למעלה כאילו רצה כי פעם
אחת בחיי אוכל להגיד שהכל היה מושלם כמו בסרט הוליוודי, השמיים
היו מוצפים בכוכבים זוהרים ובמרכזם ירח מלא. הכל כברומן
רומנטי... מה נותר לי אם לא לעצום עיניים ולשוט על ענן משל
עצמי.

בום, הכל רעד. שמעתי צליל חזק אך עמום, כל הזכוכיות בסטודיו
רעדו בעקבותיו. לא הבנתי מה הרעש, אך לא יחסתי לו חשיבות,
נחושה בדעתי לסיים את המסמך שאני עובדת עליו, לקחת את החפצים
שלי ולעוף הביתה לישון כבר. אבא היה בדרכו לאסוף אותי מהעבודה.
כשהקלדתי את המשפטים האחרונים שמעתי אנשים במכון ובאולמות
צועקים לא שמעתי מה הם צועקים, התעלמתי, רק כשהמוסיקה חדלה
והבחנתי כי האנשים לא הולכים לבתיהם חדרו למוחי המילים שהם
צעקו:
"פיגוע, פיגוע, היה פיגוע". ראיתי אנשים עטים על החלונות,
אנשים מנסים להתקשר והופכים היסטריים מהקווים שקרסו, בחורות
צעירות בוכות על הרצפה. ואני עדיין צופה בכל מהצד כמו קוראת דף
באיזה ספר. חלק מהאנשים האטו מעט את מעשיהם צופים במתרחש מסביב
וחלקם נעשו היסטריים מתנהגים כמו פסיכים גמורים. רק לאחר מספר
דקות מחלחלת בי ההכרה שלפני מספר רגעים מחבל מתאבד התפוצץ
ברחבה המרכזית שמתחת לבית הספר להתעמלות ולריקוד בו עבדתי.
הכרתי גם בכך שאבא שלי בדרך לכאן, למעשה הוא כבר היה צריך
לחכות לי למטה!
לפתע, בהילוך איטי הטירוף חדר לתודעתי. ניסיתי להתקשר לנייד
שלו וזה כמובן היה בלתי אפשרי, רק קווי בזק פעלו. התקשרתי
הביתה. אמא אמרה לי שאבא בדרך אליי ושאני אצא אליו כדי שלא
יחכה לי. הבנתי שהיא עדיין לא שמעה על מה שקרה. אמרתי לה בקול
הכי שליו שהצלחתי להפיק, שזה בסדר ושאני כבר מחכה לו וסגרנו את
השיחה. לא יכולתי אפילו לחשוב על איפה הוא יכול להיות עכשיו,
איך אני מאתרת אותו במקום זה העסקתי את עצמי בדברים אחרים.
המחשבות על אבי באיזור הפיגוע נהדפו בחוזקה על ידי תת המודע
שלי שנאבק בהם בכל כוחותיו.
התקשרתי לדודתי מצד האמא, הסברתי לה לאט ובסבלנות את המצב
כאילו אינו נוגע לי כלל וביקשתי ממנה שתבוא במהרה אלינו הביתה
ותהיה עם אמא בזמן שתפתח את טלוויזיה ותראה את מבזקי החדשות אם
היא אינה עושה זאת ברגעים אלו ממש.
אנטה, דודתי לא הבינה מאיפה הרוגע שלי ודאגה לשלומי, ביקשתי
ממנה לא להתמהמה על עניינים אלו עכשיו ולדאוג לאמא, הבטחתי לה
שלא נפגעתי ושאני בסדר. כשסגרנו את השיחה נזכרתי שאני האחראית
כרגע על הסטודיו וכי אנשים מצפים ממני שאפעל. צעקתי אם מישהו
נפגע, אבל ראיתי רק בחורה אחת עם חתכים מהזכוכית שהתנפצה באחד
האולמות ומישהו כבר חבש את גפיה. היתר נראו בסדר גמור. פתחתי
את הטלויזיה, ביקשתי מהאנשים שיחכו עד שיורידו את המחסומים
מסביב למקום ולבינתיים ישארו במקומם. ניסיתי נואשות ליצור קשר
עם מנהל המקום, לא הצלחתי.
לאחר כרבע שעה שנראתה נצחית הוא הופיע עם שוטרים שעברו בין כל
בתי העסק לראות שכולם בסדר, הם היו נינוחים למדיי יחסית לאנשים
שמתמודדים עם מוות וכך גם הבעלים. המקום התרוקן אט אט , שמעתי
כבר את כל הפרטים בטלויזיה. מחבל מתאבד התפוצץ ברחבה שליד מספר
בתי עסקים במרכז העיר, מספר הפצועים וההרוגים עדיין לא היה
וודאי, נפגעו פנסיונרים רבים שטיילו נהנים מההקלה בעומס החום
בשעות הערב, מספר אנשי עסקים וחמישה ילדים. בחדשות אמרו שהמחבל
הצליח לחדור למרכז הארץ מבלי שאיש יעצור בו "הוא נראה כמו אחד
משלנו, לבוש כאחד בסגנון פריק מתבגר".
בשלב הזה הכל חדר לתודעה שלי בבום הרבה יותר גדול מזה של
הפיצוץ, הבנתי שמישהו רצה שהרבה אנשים יהרגו, גם אם זה אומר
שהוא יקריב את חייו, נכנס באמצע שגרת יום וקטע חיים באיבם.
הבנתי גם את הנורא מכל - אבא שלי היה כאן איפשהו באזור ואם לא
נתקע באיזה פקק אז הוא היה ממש כאן בעת הפיצוץ והאמבולנסים
שהגיעו מיד לאחר מכן וודאי פינו אותו לאחד מבתי החולים. התחלתי
להתקשר בהיסטריה מסרבת להרשות לבוס של ללוות אותי הביתה  כדי
לעבור את שעות האי ידיעה ביחד עם אמא שלי, הייתי אחוזת אימה
מכך שיכול להיות שאבא מת---

הרגשתי יד חמה מלטפת אותי למרות הזיעה הקרה שבה נשטפתי.
התעוררתי מן החלום בזרועותיו של עמית, היפה שבחבורה, בחזרה אל
האידאיליה הארצישראלית של הקומזיץ שבתוכה נרדמתי וחלקיק מזכרון
מותו של אבי עלה לתוך חלומי, כמו לסמל את הערבוב החולני של טוב
ורוע במדינה הזו.
מתוך האוטו, גלגל"צ שידרו הווי ישראלי "כאן נולדו לי ילדיי",
ומעוז העביר לעמית את הסיגריה שגילגל.