יש שתיקה בין שנינו, שתיקה מביכה. שתיקה שעוד לא הרגשתי
אצלנו.
אני יכולה לנתח אותנו, אבל בוחרת לברוח לגלי הים, לילד שמשחק
עם כדור, ולאישה בבגד ים אדום, שעוברת מאחורי קו השיער
הבלונדיני שלך. עוד הפעם אני בוחרת לא להקשיב לך, מקריב עוד
הרבה מילים יפות לטובתי. אנחנו שותקים. רק שותקים, והנה עוד
ילד קטן מתהלך בטיטול לבן, והנה עוד משפט על עוגמות החיים
מושלך לעברי, ובעוד אני מנסה לאחוז בו אני מוצאת את עצמי שקועה
בתוך עצמי, מנסה לחשוב ולהבין איך אתה לא קולע אפילו קרוב למי
שאני. אני כבר יודעת שכשאגיע הביתה יכאב לי, ובדרך אתה תספר לי
על משהו מצחיק, איזה הרפתקה מסעירה מליל אמש, איזה זיון טוב
שהיה לך. איזה טוב לנו ככה לדבר. עוברת עוד מכונית בכביש, הים
מתרחק, והשמש שוקעת ואתה מגביר את הווליום, עובר ל-150 קמ"ש.
אני מחזיקה בכסא ותיכף נשפכת על המושב מרוב צער. מעיפה מבט
חטוף במראת המכונית רואה את הכל חולף כל כך מהר, מהר מדי
לחשוב.
אנחנו שונים, שנינו מעולמות שונים וזה נהיה יותר ויותר ברור עם
כל קילומטר שאנחנו חולפים. אני מצטערת שאני כזאת, אחת שלא
הולכת ודופקת את הראש בקיר רק כדי לראות כמה יכאב, אחת שלא
שורפת את העור של עצמה רק כדי להצהיר "עשיתי את זה". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.