היה לי דוד, בשם משה. כל הזמן ריכלו עליו אצלנו בבית.
אבא אמר שהוא לקח את כל הכסף מאמא שלו, אמא אמרה שהוא מתעלל
בילדים שלו ושלל סיפורים מופלאים.
נדמה לי שהוא אפילו עף לירח פעם, או לפחות לאמריקה.
דוד משה היה סלבריטי בעיני, למרות שמעולם לא ראיתי אותו, חוץ
מבתמונות השחור לבן הישנות האלו.
הוא נראה כזה מוזנח, תמיד לבש בגדים כאלו פשוטים, ג'ינס, טי
שירט, סנדלים, בחור כזה מגניב, רגוע, נהנה מהחיים. אבא שלי אמר
שהוא היה הכבשה השחורה של המשפחה, אף פעם לא התאים את עצמו
לאחרים, אז חשבתי "אם להיות כבשה שחורה זה להיות כמוהו, אני
בכיף גם אהיה כבשה שחורה! מי רוצה להיות עוד כבשה לבנה בעדר,
זה משעמם". סיפרתי על החלום שלי, להיות כמו דוד משה לאמא
ואבא.
אמא שלי אמרה לי שאני טיפש, ואגדל להיות כישלון כמוהו אם אמשיך
עם החלומות האלו, אבא שלי סתם העיף לי סטירה, זה לא כאב כמו מה
שאמא אמרה. ישבתי בחדר ובכיתי, התסכלתי על כל התמונות של דוד
משה בחדר שלי, חלקן עדיין הרוסות מהדמעות שלי. אבל לא ויתרתי
על הרעיון, דוד משה עדיין היה הגיבור שלי.
יום אחד הגיעה גלויה, דוד משה בא לבקר, ואני התרגשתי נורא! הנה
הוא, הגיבור שלי מגיע. ההורים שלי לא היו מרוצים. אבל הגיע
היום המובטח, והורים שלי הכינו את הבית. קצת מוזר, חשבתי,
לעשות את כל זה למען אדם שהם לא חיבבו, לנקות את הבית, אפילו
מאחורי התנור, לבשל ארוחה... כשבדרך כלל אחנו פשוט מזמינים
פיצה.
אבל לא היה לי ממש אכפת, דוד משה מגיע לבקר!
נשמע הדפיקה המיוחלת בדלת, והנה אני, ילד בן 12, פוגש את
גיבורו. הוא נכנס פנימה, ונראה מוזנח כמו בתמונות, הוא חייך
חיוך עייף שכזה. למעשה כל גופו שידר תחושה של עייפות כזו,
מדכאת, אבל לא שמתי לזה לב אז. אז רק ראיתי את הגיבור שלי, עם
חיוכו העייף והמאובק עומד בפתח הדלת, שיערו המתולתל פרוע,
חולצתו מלוכלכת, ומכנסיו קרועים במקצת. ההורים שלי, שהיו
לבושים בצורה הרבה יותר מכובדת, החליפו מבטים.
אבי לחץ לו את היד והם החלו לדבר כמו ידידים ותיקים, כמו אחים.
התבלבלתי. לפני יום הוא סיפר לאמא שלי על כל הצרות שהוא גרם,
ואמא הסכימה, והנה היא פה, מנשקת את לחיו הלא מגולחת
בידידותיות. הם התיישבו לשולחן, ואני רק בהיתי בו בהערצה
גלויה. אני חושב שדי הבכתי אותו, כי הוא זרק לעברי מבטים
מבולבלים מידי פעם לפעם, בין משפט למשפט, בין נגיסה לבליעה.
אבא שלי אמר שאני הבן שלו, דני, ושאני סתם מוזר כזה... ויש לי
רעיונות מוזרים. דוד משה ניסה לתחקר בנוגע לרעיונות אבל אבא
כבר עבר לנושא אחר, אני חושב משהו על הקרפיונים ועל המחסור
במים. אחרי הארוחה הצלחתי לתפוס את דוד משה בצד. "דוד משה! אבא
שלי סיפר עליך דברים נהדרים!" דוד משה מצמץ "דני, נכון? אילו
דברים נהדרים?" סיפרתי לו הכל, על כל הסיפורים! דוד משה רק
מצמץ
"אלו לא בהכרח דברים טובים, אתה יודע" הזעפתי פני "בטח שכן,
כשאהיה גדול, אני אהיה בידיוק כמוך!"
"דני... אני כישלון".
"אתה לא כישלון! אתה גיבור! נהנה מהחיים שלך!" הוא הושיב אותי
לידו על הספה והביט לעיני.
"דני, אני בן 40, אין לי אישה, אין ילדים, אין עבודה, רק
טיילתי קצת זה הכל, אני באופן אישי לא מאושר מהחיים שלי
במיוחד".
מצמצתי "וכל מה שאבא סיפר עליך זה לא נכון?"
"לא" הוא אמר בפשטות.
"מה?! שום דבר?!" הופתעתי.
"טוב... חוץ מזה עם ביצי הפלדה".