[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיל שגיא
/
סיפור על חושך ועל קור

זה היה שלושה חודשים בערך אחרי שחרב העולם.
שוטטתי לי באזור המסחרי ההרוס והשומם, בועט בשברי קיר ובטון,
שהתפזרו על האדמה ומתכרבל בתוך המעיל העבה והחם שמצאתי. הייתי
צריך להשתין וחיפשתי שירותים, סתם מתוך הרגל. ידעתי שאין בזה
טעם, ושלאף אחד זה לא יפריע אם אני סתם אשתין פה באמצע הרחוב.
מצאתי סניף חשוך של בורגראנץ', ונכנסתי אליו דרך חלון הזכוכית
הענק והשבור, כי הדלת הייתה נעולה. אחרי שלושה חודשים של
שוטטות בודדה בעולם חרב אתה כבר לא מרגיש גנב כשאתה עושה דברים
כאלה - נכנס למקומות, לוקח דברים בלי לשלם. כי אין שם אף אחד -
רק אתה.
נכנסתי לתא השירותים שבקצה המסעדה וסגרתי אחרי את הדלת. לא
יודע למה, סתם מתוך הרגל. התא הקטן והחשוך העצים עוד יותר את
תחושת הבדידות שלי, ופתאום נזכרתי כמה זמן כבר לא ראיתי ולא
דיברתי עם אף אחד. סיימתי להשתין והורדתי את המים. הופתעתי שזה
עבד. הרי חשמל ומים זורמים כבר מזמן אין בשום מקום. אך היעדר
קול זרם המים הממלא מחדש את הניאגרה הזכיר לי איך פועל פטנט
השירותים - המים נשארו שם עוד מלפני החורבן, ורק עכשיו הם
נשפכו, בכוח המשיכה, אל הביוב.
נכנסתי למטבח של הסניף והחלטתי שזה יהיה רעיון רע לאכול את
האוכל שנשאר שם - זה זבל גם כשזה לא עומד שלושה חודשים בחוץ.
אני אוכל כבר איזה קופסת שימורים שאמצא במקום אחר. במחסן,
מאחורה, מצאתי ארגזים של פחיות ובקבוקי משקה. לקחתי פחית של
קולה, פצעתי את הנצרה ושתיתי. אח... איזה טעם. נזכרתי מה זה
להיות בנאדם. כמו פעם. הקולה אפילו הייתה קרה, כמו שצריך.
לפני שלושה חודשים בערך חרב העולם. אני חושב שכדור הארץ פשוט
הפסיק להסתובב. השמש לא זרחה יותר והכוכבים הפסיקו לזוז -
בדקתי. היה לי הרבה זמן. לא היה לי מושג גם איפה הירח. גם הוא
נעלם. אולי גם הוא הפסיק להסתובב. ולאט-לאט, כשעברו הימים,
אחריהם הצלחתי לעקוב רק בזכות שעון היד שלי, נעשה קר יותר
ויותר. נראה לי שבצד השני של העולם השמש כן זורחת. כל הזמן.
אחרת האוויר כבר היה קופא לגמרי. בצד השני בטח אנשים שמחים שיש
להם שמש. חם להם. בטח גם יש להם את הירח, למרות שהם לא צריכים
אותו.
גם האנשים נעלמו. אין פה אף אחד. רק אני בעולם ריק לחלוטין.
אין לי מושג איך זה קרה, ולאן הם נעלמו, ואני קצת מתגעגע, לא
למישהו ספציפי אלא לעובדה שיש אנשים מסביב. לפעמים כשהייתי קטן
הייתי מסתגר בחדר וחולם שכל האנשים בעולם נעלמים ורק אני נשאר
כדי לעשות חיים. אני חושב שלא הבנתי עד כמה הנוכחות שלהם חשובה
לי, כי הם תמיד היו שם. אבל עכשיו, כשאני לבד, אני קצת מתגעגע
לשמוע אנשים צועקים, מכוניות נוסעות, ילדים מתרוצצים.
אולי הם עדיין פה. אולי אני פשוט לא רואה אותם בגלל החושך
והקור.
התחלתי לכתוב. בחנות של כלי כתיבה מצאתי יום אחד כמה מחברות
אפורות של בית ספר ועפרונות מחודדים. בעזרת פח זבל גדול טיפסתי
באותו היום על גג של בניין, התיישבתי על הבטון הקר, הבטתי מטה,
אל העולם החשוך והשומם, והתחלתי לכתוב.
בהתחלה כתבתי סיפורים. כתבתי סיפורים על ילדים בבית ספר או על
חיילים ששירתו איתי ביחידה. סיפורים נורמאליים על אנשים
נורמאליים שנעלמו כבר מזמן. ובסיפורים הם חיו חיים נורמאליים,
ושנאו, והתאהבו. אבל זה לא היה זה. הכתיבה העסיקה אותי, נתנה
לי מה לעשות, העבירה לי את הזמן, אבל אחרי איזה חודש מאסתי
בזה.
אז התחלתי לכתוב על החורבן. זה לא היה בדיוק יומן, כי לא בדיוק
תיארתי בו את מה שקורה לי. לא קרה לי הרבה. הימים שלי היו די
שגרתיים. אבל כתבתי על עצמי, על הבדידות שלי, ועל הרגשות שלי.
לא ידעתי שאני מסוגל לזה והייתי מרוצה. זה הכניס לי קצת נפח
בריקנות החשוכה והקרירה.
סיימתי את הפחית, זרקתי אותה לפח, למרות שלא היה בזה טעם,
ולקחתי עוד אחת. לאחר כך. יצאתי מהסניף, דרך החלון, והתחלתי
לשוטט ברחוב. ניסיתי לחשוב מה לעשות היום. ללכת שוב לחוף הים?
לטפס שוב על אחד ממגדלי עזריאלי, ולכתוב שם? או אולי לבקר בבית
הישן שלי? כבר מזמן הפסקתי לגור ולישון שם. היו בו רק זיכרונות
רעים. של האנשים שחיו שם פעם.
ופתאום, בעודי הולך ברחוב, באמצע הכביש, שנהג בימים חמים
ושמחים יותר להיות סואן, הבחנתי בציור. ציור יפהפה, ציור
מדהים. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. הוא היה מצויר על קיר של
בניין מגורים לבן, והוא היה ענק. אולי שני מטר על מטר וחצי.
בציור הייתה נערה עטופה במעיל, וסביבה ירד גשם. המון גשם.
ידעתי מיד שהציור נעשה אחרי שהעולם נגמר. כי מי ככה ירשה
שיציירו לו על הבית? זה אומר שיש פה עוד מישהו, מסתובב. בודד
כמוני. וגם בציור הייתה תחושה של בדידות. והציור היה לא גמור.
היה חלק בסנטרה של הנערה שנשאר לבן. אולי הצייר יחזור לכאן!
התיישבתי על המדרכה בצידו השני של הכביש, מול הציור, והתכרבלתי
בתוך המעיל. כל כך קר היה לי. הנחתי את ראשי על ברכי,
והמתנתי.
כעבור שעתיים וחצי בערך אכן הגיעה נערה. היא לא שמה לב אלי
בהתחלה, בגלל שלא זזתי, ובטח גם בגלל שכבר התרגלה, כמוני,
להיות לבדה. היא נראתה לי בערך בגילי, ובידה נשאה סל קניות ובו
פחיות של צבע ומכחולים. גם היא הייתה, כמוני, עטופה במעיל.
"היי." אמרתי.
היא נבהלה והסתובבה אלי, ומהבהלה הפילה את הסל. היא הביטה בי
שעה ארוכה, כלא מאמינה שאני שם, ואז התקרבה אלי, בהססנות
בהתחלה, בפחד, ולבסוף התיישבה לידי. בצמוד אלי. חום גופה מילא
אותי בבת אחת. וכנראה שגם היא הרגישה כך - חשתי בצמרמורת
העוברת בגופה. כל כך טוב זה היה - מגע אנושי, חם, גוף אחר,
שהוא לא שלי, אחרי כל כך הרבה זמן. היא הניחה את ראשה על כתפי,
ואני עטפתי את מותניה בידי, והתכרבלנו לנו. ככה.
מאז אני כבר לא לבד. אנחנו מסתובבים מאז ביחד, בעולם החרב,
השומם והקר. היא לקחה אותי לראות ציורים נוספים שלה, ציורים
יפים, מהממים. ואני עליתי איתה לאיזה גג ונתתי לה לקרוא
מהמחברת. אני לא יודע אם השמש תזרח אי פעם שוב. אני לא יודע אם
יתחמם, או אם יחזרו האנשים. אנחנו עדיין מסתובבים פה, בודדים,
בעולם החרב והעצוב.
אבל לפחות אנחנו יחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם,


אבל כולם,

שמנים.


רזה עם תסביכים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/11/04 20:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל שגיא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה