מי אמר שאצלנו לא יהיו פיגועים? אז מה אם העיר שלנו מפוצצת
בערבים. כל יום הם באים לקנות אצלנו בקניון, מציצים לבנות מתחת
לחצאיות כשהן עולות במדרגות הנעות.
אנחנו כאילו חיים בשקט, המקסימום שעשינו עד עכשיו זה לא לקנות
אצלם את הבקלאווה במהומות אוקטובר. מאז היו כבר כל כך הרבה
יריות ופיצוצים בארץ שמי סופר, אבל אנחנו- אחרי חודשיים כבר
חזרנו לשגרה. הנה אבא שלי, מסתחבק פה בחוץ עם עיסאם, הגנן החדש
של הבלוק שלנו. דו-קיום עאלק. אתם צריכים לראות איזו צביעות יש
כאן בעיר, כולם ליברליים-בכאילו, היום למשל, הייתי אצל סבתא
שלי ופתאום היה רעש מהדירה למעלה, כאילו מישהו מזיז רהיטים.
"זאת הערבייה", "הערבים מלמעלה קנו מקרר", לא 'פאטימה', לא
'ואליד'- "הערבים".
באוקטובר נסעתי עם חברה שלי קארין לרמת-הגולן, לנופש. נסענו
לצימר בקיבוץ, היינו היחידים שם. כולם ביטלו את החופשות שלהם
בגלל "המצב". איזה מצב לעזאזל- אתם יודעים מה היה בנצרת בתקופה
הזאת? מסיבת-שחרור של אח של קארין. ומי היה שם? כל החבר'ה שלו
מגולני, היהודים והדרוזים. וכל החבר'ה שלו מהתקופה של
הבורגר-ראנץ' (הוא בכל זאת עבד שם 4 שנים)- היהודים והנוצרים.
כולם היו, הוא לא שכח להזמין אף אחד למרות "המצב". אני יודע
שבא לכם לצעוק עליי עכשיו- איך אתה מדבר, תראה כמה אנשים מתו
בזמן האחרון, אבל בתכל'ס תראו איפה אני נמצא עכשיו...
המטרה של המכתב הזה היתה להאיר לכמה מכם את העיניים. לא הכל
חייב להיות דווקא. אתם לא צריכים לשמוח- דווקא למרות המצב, לא
צריכים לצאת לדיסקוטקים דווקא, או לבכות דווקא, כי זה מתבקש.
אתם רק צריכים להקשיב קצת יותר לאנשים כמוני, שקצת קשה להם
להתבטא (בטח שמתם לב על השפה המגומגמת שלי), לתת להם להרגיש
שיש להם איזו השגחה מלמעלה, זה כל מה שהם מבקשים, תאמינו לי.
רק מזג אוויר נוח, לא יותר מדי לחות.
בתור יהודי גאה אני חייב לכם הסבר על כל מה שנכתב כאן, חברי
מועצת גן העדן הנכבדים- אני יודע שלא הייתי משו-משו וגם סעיד
לא התנהג מי-יודע-מה למטה, אבל שנינו מנצרת, לפחות תנו לנו
לישון באותו חדר.
ותשמרו על קארין גם, שלא תסתובב לי יותר מדי ליד מסעדות.