סמל ראשון במיל' דיאמונד דוג מציג:

                     2001-2004 :אודיסיאה בצבא
 
(או: סיכום לא-סופי של יחסיי עם צבא ההגנה לישראל בתשע
אפיזודות חובבניות ומונולוג סיום מרגש)

נובמבר 01': מסיבה צפויה זה-מכבר
הרבה הגיעו. חגי והחבר'ה שלו, שהיו באותו זמן בתקופת צינון. חן
והחברה שלו, גונזו, גרינברג, רועי הפריק וכל מני חבר'ה מפרדס
חנה... מוסקוביץ' הכושי לא כאן כבר. בצבא. נועמה גם כאן. אני
מתרגש. עוד יומיים אלך לבקו"ם ואיהפך לירוק. יש פה עשרים אנשים
בערך. אנו נזכרים במסיבה של אלון, עת השתכרנו כמו אירים בחוף
של קיסריה ונרדפנו ע"י חנזירי משטרה בלילה הזוי ואפל...או
השיטוט הלילי לפני שחגי התגייס, כשהכלבה שלו רדפה אחרי באמוק
ופצעה אותי... יום כיפור אצל גונזו על בקבוק דראמבוי.. המסיבה
של גרינברג שבה הזדעזענו עד כאב מהסרט "אימפריית החושים".. אחר
כך כולם הלכו. הלכתי לישון. זה היה ביום שישי בערב, וביום
ראשון אני הולך לבקו"ם. לא היה לי מושג קלוש איך אסיים את שלוש
השנים האלה, כמה אשתנה, כמה הסביבה שלי תשתנה...כולם הולכים
ועכשיו הגיע תורי להתגייס. זהו סופו של עידן, ותחילתה של
האודיסאה הפרטית שלי.

ינואר 02': פחד ותיעוב בביסל"ת 9
התעוררתי באוהל של הצוות שלנו. בתחילה חשתי שאני צריך שוב
להשתין בקור העז של אותו חורף, אך במהרה הרגשתי שכל אבריי
משותקים מפחד...מולי-שחור, הכל שחור, הכי שחור שיש, יותר שחור
משחור. ש.ח.ו.ר. ויברציות של פרנויה בכל הגוף. נכנסתי להלם.
לבי צנח לתחתוניי. שכחתי שאני באוהל, שכחתי שאין לי משקפיים.
אני מנסה לשחזר מה הרגשתי באותו רגע: האם זה המוות? האם
התעוורתי? אני יכול לנשום? מה זה המקום הזה? חטפתי את הפחד.
אני צריך עזרה! כאן ועכשיו! אההההההההההההה(-------)
"דוג"?
מי זה היה?!?
"דוג, זה אתה?"
יש פה מישהו!!! יש פה מישהו?!? אני חושב בצרחה.
"כן, זה אני ערן! הכל בסדר..."
ערן? הו דא פאק איז ערן?
ואז זה הכה בי: אני חייל. אני בצבא. אני שוכב באוהל עם עוד
שישה חבר'ה, והתעוררתי מסיוט מצמרר. ג'יזס.

אפריל 02': אני ואברום צדים באחו
זה כבר באמת זיכרון רחוק, אני לא כ"כ זוכר את השם...אם אני לא
טועה, למקום ההוא קראו חורשת איקרית. אקספוזיציה: סיימתי
טירונות. יצאתי לרגילה של עשרה ימים. חזרתי. עליתי עם הסוללה
לגדוד. עשינו אימון חודש בחורף. באסה. ממש כמה ימים לפני
האימון המסכם ויום לפני יציאה הבייתה-נודע לנו כי יצא מבצע
חומות מגן. אנו הוקפצנו, בהתחלה להגנה על יישובים ברמת הגולן
ומואחר יותר ראינו את המחזה הסוריאליסטי שבו כל התומ"תים
והנגמ"שים בגדוד מפונים על גבי מובילים, והופ-מצאנו את עצמנו
בתוך יער.בעקבות אירועי חומת מגן אנו נזרקים לפרוס את סוללת
התותחנים שלנו בפאקינג יער. ממש כך. משטחים את כל העשבים עם
התומ"תים והנגמ"שים, בונים אוהלי עשרים, מביאים גנרטורים,
שירותי שדה, ומבלים שם שלושה שבועות מזוויעים של שמירות בלתי
אפשרויות במסווה של תפיסת כוננות. אני וידידי המכונה אברום
מבלים יחדיו לילה אופייני של שלוש שלוש. התרעות עצבניות, שנינו
מתוחים בטירוף. ככה, צעירים מתים, אפילו לא חמישה חודשים
בצבא.
רשרוש מסתורי מהשיחים מאחורינו.
"עצור!" שנינו צורחים בפאניקה.
זה ממשיך.
"עצור והזדהה"!! אנו ממשיכים לפי נוהל מעצר חשוד המאוס.
וזה בשלו.
"עצור או שאני יורה!!"
הרשרוש הזה ממשיך.
שנינו כורעים ברך, מעבירים לבודדת, דורכים.
ואז אני מזהה, ברעד קודש, דרך עיניות האמר"ל שמדובר ב...פרה.
סתם פרה מזדיינת.

אוקטובר 02': שבוע מסריח בריחן
זוהי אפיזודה רעה ביותר, אי לכך בחרתי לא לזכור ממנה הרבה. את
שערי ריחן פקדתי לקראת סיום קורס המפקדים הידוע לשמצה שלי.
בדיחה של שלושה חודשים וחצי, שהסמיכה אותי כסמל קשר ומפקד
בצה"ל. אם דמיקולו כמוני נעשה מפקד, עם ציונים משביעי רצון,
צורה לנו. אין לי יותר מדי מה לספר על המקום הזה, ריחן, מין
התנחלות של שמאלניים עשירים ומגעילים בגוש שקד, ליד אום אל
פחם. חוץ מזה: זה היה שבוע שואתי. אולי הכי גרוע שלי בצבא.
אסף, הגנן שלנו (גנן: מדריך בקורס מפקדים) דאג לעשות לנו את
המוות בשמירות מזוויעות של 6-8 שעות שמירה, פטרולים, הקפצות,
שינה על מדים ונעליים לשבוע שלם ועוד הנפצות מופלאות כמו אלה.
שנאתי אותו, יכולתי לרצוח אותו. יותר מאוחר יצא לי לפגוש אותו
באזרחות כמה פעמים. דווקא בחור סבבה.
ריחן: מקום זוועה, אנשים חרא, אין את החום המתנחלי של רוב
יישובי איו"ש, והגורע מכול- אין פאקינג קליטה.

ינואר 03': מיי פירסט גל"ב
עלינו לגל"ב בשש בבוקר אנוכי, אלעד, בארי ז"ל והנהג הדרוזי
המנייק ששמו ברח לי. עד אחת בצהרים הכל היה יבש כצנון ומשמעותי
כקליפת השום. את המשימה ההיא הציל מתופת של שעמום צעיר
ערבי,ממש לא משכיל, מזן חנזיר יבלות ענק, עירום למחצה, שבחר
לקבל את פנינו על הציר המוביל לקלקיליה בזרועות פתוחות ובמבט
של טירוף יוקד בעיניים. פשוט נסענו לתומנו, ושם הוא עמד- על
הכביש. זה אשכרה נראה כאילו הוא הולך להתפוצץ עלינו, ולשלוח
אותי ואותו אל 72 הבתולות שלו כבר ביומי הראשון בשטחים. חילצנו
לאחור, פרקנו, דרכנו נשקים וכיוונו על הפסיכופאת. הוא רק צחק,
צעק שנירה בו כבר ורקד כמו סכיזואיד מהמאה העשרים ואחת. בדקנו
את הנרקומן, הוא התגלה כלא מזיק בפרט וכלא שפוי בכלל: הוא
התפשט מנעליים ומכנסיים, עלה על הגל"ב, נישק את המראות.
דיווחנו בקשר על המפגש הזה מהסוג השלישי עם חייזר קלקיליאני לא
רצוי. בערך בנקודה זו קיבלתי שיחת פלפון ממספר חסוי.
"דיאמונד?" שאל הקול. "מדברים משב"כ קלקיליה".
כאן האנדרוגינוס שלנו, שהזדהה לשם המקורי "מוחמד" החליט להסביר
לנו פנים בשנית ויצר לעצמו זהות חדשה מן הלא כלום:"אני...זוהר
ארגוב השני.."
החפ"ק הגיע לאזור. המסו"ל, בורכוב הנהג ובדר החובש הג'אנקי
כפתו את האורק שלנו, שכבר הסריח מרוב שיגעון, והלכו לזרוק אותו
במחסום. אנחנו המשכנו לבזבז את הזמן שעוד נותר למשמרת.
"27 כאן קודקוד חבילה, יש מצב שתפסנו לנו בינגו", רועם בטון
סמכותי-מסו"לי מכשיר הקשר. שמחים וצוהלים כבר דמיינו לנו איזו
רגילה ערטילאית. אבל אז המכשיר פלט: " 27 כאן קודקוד...לא רק
שזה לא בינגו, הוא גם מסריח לי את החמישייה..."

אוגוסט 03': בצומת השביזות אשר בשבטה (פעם רביעית!)
יש מקום אחד בעולם אליו מתנקז כל הרשע, הייאוש, הסיאוב
והדיכאון בארצנו הקטנטונת, מצדק ומעבר לו. זה נמצא בכביש
שמוביל מבאר שבע עד לאזור מעבר גבול ניצנה ליד מצריים.
הקוארדינטה הנתעבת הזו נמצאת ממש ליד מחנה קבע ביסל"ת 9, הידוע
גם כ"שבטה", או "המקום שבו מיליון זבובים לא טועים", כמו
שהצ'ונגים אוהבים לשרבט על קירות המתכת בעמדות השמירה שם. ליד
טרמפיאדה דהויה באותו כביש, תופיע פתע פנייה שמאלה. זה כאן.
דורות על גבי דורות של חיילים שבוזים סיפקו למקום את שמו:
"צומת השביזות". זה המקום שבו תתעורר כמו מכישוף שטני, אחרי
שינה טרופה של ארבעים דקות, נסיעה מבאר שבע, אחרי לילה בו ישנת
אולי שלוש שעות, בוקר בו קמת עטויי קורי שינה, נדחסת כמו באותם
ימים יפים של פולין 1942 לרכבות מזוויעות, או לאוטובוסים
עייפים, ולבסוף נסחפת לקו 044 ב"ש-שבטה. כאן תתעורר, תרגיש בכל
גופך את אותה פנייה שמאלה. מצב רוחך שוקע לתחתונייך בשניות אלו
ממש, והבנה מזוקק ניצתת:
שבטה!!!!!!!!!
כל חובש כומתה טורקיז כמעט יודע את ההרגשה היטב-היטב.
שבטה!!!!!!!!
המקבילה המודרנית לארץ מורדור מ"שר הטבעות", סוג של בסיס צבאי
שכמו הונדס ע"י ילד מפגר שהזה אותו באיזה משחק מחשב סטייל
"סימיסיטי 3000" והפך מכוח אפל כלשהוא למקום אמיתי...אבל אני
מגזים. או אולי לא? כאן כל אדם לעצמו. כאן אתה אפילו לא בורג,
אפילו לא דסקית קפיצית, אלא שייבה חלודה ועייפה.
מה שמוזר בצומת השביזות הוא שהשמחה בפנייה ימינה (כלומר יציאה)
אינה משתווה לזין האטומי של הפנייה שמאלה (הכניסה). 9 חודשים,
במצטבר, העברתי בחבל ארץ קודר זה, ושוב ושוב עברתי דרך חור
התולעת הזה, פיתול טופולוגי במרקם הזמן-חלל, בו שמחת החיים
יורדת לאפס המוחלט. לראשונה נתקלתי בפורענות הנ"ל בסוף נובמבר
2001...ואחר כך שוב, לגיחה קצרצרה, במאי 02'... עוד תקופה
ארוכה באוגוסט 02'... ועכשיו, שוב, לגיחה חלטוריסטית והיתולית,
כמפקד טירונים 02, באוגוסט 03'.
זוועה.

אוקטובר 03': יום כיפור סטייל בורוז
לבסיס ההוא קראו מחנה שגב. כמה פריקסטים, בידון מים, חדר אוכל,
ש.ג., בונקר, שלושה משטחי רק"מ עמוסים לעייפה בנגמ"שים
ותומ"תים ששרדו את הוייטקונג וקוריאה, ואנוכי. לבד. ערירי.
בריתוק. ביום כיפור.
אחרי 23 חודש שירות קרבי, מצאתי את עצמי מבלה יום כיפור אחרון
בגדוד הגוסס שלי, שכיום חדל מלהתקיים. קריירת הפיקוד הקרבי שלי
באה לקיצה המבייש והכושל בדמות משפט מת"ש, אובדן ציוד. בהיותי
מפקד מוצלח להחריד, עלה בידי לאבד ציוד קשר בסך כולל של 12,454
ש"ח (במילים: שניים-עשר אלף ארבע מאות חמישים וארבעה שקלים
חדשים טבין ותקילין). כמובן שזה היה מחיר מונפץ ומוגזם
לחלוטין (כל מחיר שהצבא נוקב במשפטים מסוג זה הוא מופרך
מיסודו-באמת נראה לכם הגיוני שאפוד, הווה אומר גוש אמורפי של
סקוץ', בד ואבזמים, יעלה 800 ש"ח? לכו תזדיינו). בכל מקרה,
סכום כזה של מת"ש חייב אותי להישפט ע"י סמכות גבוהה במיוחד-
אלוף משנה, שלושה פלאפלים. העלוב-משנה האידיוט במדי הזין שפט
אותי לארבעה עשר יום ריתוק פלאס קנס של מאתיים שקלים. מרמור רב
אחז בי. התקשרה לידידי מוסקוביץ' (או מוסקו, איוב, ליקוי חמה,
כושון, גבר גבר, ילד פרצוף קוף ועוד ועוד) "כוסססאמק ערס"
צרחתי לו בשפופרת המדומה של הפלפון "לא צריך מהחארות האלה
כלום, לא סמל ראשון, לא תעודת לוחם, שיילכו להזדיין! זה מה
שמקבלים מקרבי הא? אוכלים זין שנתיים בשביל זה?!?"
את אותו ריתוקון עלוב, שלא עשה עליי רושם כהוא זה, העברתי
במרתון מתמשך ואינסופי-פי-פי-פי של סרטי וידיאו. כל סרטי
"הנוסע השמיני", כל סרט בורקס שתוכלו לנקוב, "סימפסונס", אפילו
פרקים של "פלטפוס". ברקע תמיד הייתה מוזיקה בפול ווליום: הדורס
ומוריסון מתרסקים ואהוד בנאי מהרהר. לא התגלחתי, לא לבשתי
מדים. מדי פעם התפלחתי למטבח לדפוק איזה בקבוק של יין פטישים
(אגב, אין אמת בשמועה כאילו ליין פטישים יש האנג-אובר רצחני).
רוב הפעילות הגופנית שלי הוקדשה ללבישת ופשיטת תחתונים. אחריי
יומיים וויתרתי גם על זה והתחלתי להסתובב עירום ועריה. על הזין
שלי-הרי הייתי שם לבד לגמרי, רק אני ונחש המסקרה הישן והטוב.
בנקודה מסוימת הייתי כבר כזה זומבי של חוסר מעש, כ"כ וויליאם
ס. בורוז במובן של ריקבון רופס, שכבר לא יכולתי להירדם. ככה
מיום חמישי עד יום שלישי. את הצום עצמו עברתי ער כשלושים ושש
שעות. בסופו של דבר הצלחתי לצטט את כל "מבצע סבתא" ו"ביג
לבובסקי" על בוריים. יום שלישי הסתיים אותו "ריתוק", 14 יום
מתוכם ריציתי רק חמישה.  חמישה ימים של חופש מוחלט עם עצמי. לא
עוד קרבי. לא מפקד. אפילו לא באמת חייל. סתם אחד עם סטטוס
"צבאי". תכל'ס? היה כיף לא נורמלי. עוד 12 ימים,
ובסיומם...הגעתי למנוחה ולנחלה: יחידה סודית ומדליקה. ג'ובניק
עם עבר קרבי.

פברואר 04': אבט"ש הזוי במעלה חור-תחת
מה אתם מסתלבטים עליי? מה זה אמור להיות החור הזה? זה נקרא
"אתר הר-קרן": האם זו בדיחה צבאית צדדית של הקב"ה? 2 ש.ג.-ים,
כמה אנטנות, בערך עשרים יצורים לבושי מדים לא קשורים
ומטומטמים, קצין צעיר במיוחד, אוכל מדהים. נשלחתי פה עם קולגה
מהיחידה החדשה והסופר-דופר-סודית שלי לבצע פה שבוע שמירות. מזל
שלא ציפו מאתנו להגיע לכאן בתחבורה ציבורית. אין מצב. שבוע של
זולה אימתני, ריקבון תת-אנושי. מיי פייבוריט (ראה מס' 7).
מדובר בארבעשמונה, 6 עד 10 בבוקר ו-6 עד 10 בערב. קטן עליי,
אחרי שנתיים ושלוש. יש כאן אווירה של חוסר זמן. לא בוער כלום,
שעות שינה כמו זהב. אוכל מלכים. ידידי הקולגה מספק לי סיגריות.
יש לי כאן פק"ל תרבות שלם של דיסקים וספרים: "פחד ותיעוב"
הגאוני של האנטר ס. ו"מלכוד 22" של הלר, כ"כ מתאים למציאות
הביזארית כאן, ו"שני הצריחים" של ג'.ר.ר.ר.ר.ר.ר. טולקין
הבלתי-קריא בעליל. לזוועתי אני מגלה שגם אני וגם הקולגה שכחנו
להביא מגבות. נגזר עלינו שבוע חפש"נות. דיס איז א באמר מאן...
בין שמירה שינה ואוכל אני מוצא זמן גם לכתוב את רוב פרקי
האודיסיאה הזו. הרוב כבר קרה, עד נקודה זו. עוד תשע חודש
למנייאק!!!
כאמור במקום ההוא שלט רודן עלוב נפש, חנזיר עטוי דרגות סג"מ
שהתגייס שנה ויום אחריי, שהקפיד לזיין לנו את השכל בהנפצות
שכבר גבלו במתיחות סטייל "פספוסים"...כך, לדוגמא דאג לארגן פעם
הקפצת תרגול (!) שבה סגנו, טוראי(!!) גם בדק לנו כוננות (!!!)
וגם העביר בבושת פנים את מור"ק ליל הקלשונים (!!!!!??). מה
זה?!! אני סמל ראשון! יש לי תעודת לוחם!!יש לי מקוצר!!אני
ביחידה סודית!! אתה לא יכול לעשות לי את זה, סמרטוט בתחת אחד.
זה היה, ללא ספק, מופע הסגמ"ת הפתטי וההיסטרי ביותר שנראה
במחוזותינו אי פעם. אין גבול לצעירות.
באחת השמירות אני מציע לקולגה:
"למה שלא נשתלט השתלטות עוינת על המקום הזה? יכול להיות גדול,
נאיים עליהם, ניקח מהם ת' נשקים..."
הקולגה פחות התלהב: "מה ייצא לנו מזה?"
"כלא. והרבה."
הקולגה סירב ליטול חלק בתוכניותיי האימפריאליסטיות, אך נתגלה
כאדם מרתק ביותר, בעל ידע מרשים באסטרופיסיקה.
"ספר לי שוב למה הודחת מקורס טיס", שאלתי אותו באיזה פעם.
"רמת טיסה גרועה".
"תוכל אי פעם לחזור לקורס טיס?"
"לא. אבל X, שאותו נקנקו בגלל אופי, כן יכול"
(תרגום: על-פי חיל האוויר יותר קל לתקן אופי אנושי מרמת
טיסה.)
את השבוע הזה סיימה באופן מופתי הידיעה מהקשר"ג שלי שקיבלתי
עוד יום מרנין במעלה חור-תחת מעבר לשבוע הימים. הסיבה: הצעיר
הבנזונה שאמור היה להחליף אותי הוציא גימלים. רק מחר יבוא
מישהו. זויינתי ע"י טוראי מושתן. למחרת הבחור בא, ובצירוף
מקרים חריף במיוחד מצאתי את עצמי לוקח טרמפ על אוטובוס של
פנסיונרים במהלך טיול בדרום.
עד מתי?!

יולי 04' : חמישה ימים בבורדל ברמת-גן
במסגרת תפקידי כפז"מניק-על בצה"ל, נשלחתי למשימת איכות אמיתית,
הכרוכה באומץ לב, נחישות, יוזמה, תושייה ושכל חריף. את כל
כישוריי ומיומנויותיי אספתי בצרור, ארזתי את מטלטלי והישרתי
למוות מבט זועם.
המקום: בית-הספר למחשוב, בסמ"ח, המשמש חלק מהשלישות ברמת-גן.
המשימה: לצלוח שבוע בקורס השתלמות אינטרנט ללוחמים. הזמן: יום
ראשון, 25 ביולי, במקרה לגמרי יום הולדתי העשרים-ואחת, עד יום
חמישי של אותו שבוע. הרבה לא אוכל לפרט על משימה זו, מפאת
הסודיות והחיוניות הרבה לביטחון המדינה, אך אפרט כי לילה שקט
עבר על כוחות צה"ל (להלן: עבדכם הנאמן), בעיקר כי כל לילה הוא
בילה במיטת חדרו בביתו אשר בחדרה, אחרי שהיה חוזר בכל יום בשעה
ארבע אחר הצהריים. החייל האמיץ חזר עטור ניצחון למשפחתו
ולזוגתו, מעט הלום קרב אך בחתיכה אחת, ואפילו קיבל תעודת הערכה
על כך.
לא ייאמן.

נובמבר 04': וסאלאמאת לצעירים
מחר. מחר! מחר!!! מחר זה נגמר סופסוף. מחר אלך סופסוף לבקו"ם,
לאיפה שהמסע, האודיסיאה הצבאית שלי, התחיל. התגייסתי אדם אחד.
יצאתי אדם אחר. שופטים שפטו שלוש שנים, ואני ריציתי את חובתי.

עכשיו הגיע הזמן לקצת חשבון נפש.
סיכום זריז ומתומצת של שירותי הצבאי:
טירון-4 חודש
חייל פושט-4 חודש
קורס מפקדים- 4 חודש
מפקד פושט בגדוד- 8 חודש
מפקד טירונים-1.5 חודש
לא שייך לכלום- 1 חודש
ג'ובניק בפועל-12.5 חודש
חפש"ש-1 חודש (כמעט)
אם כן טעמתי גם מהקרבי וגם מהג'ובניקי. מה אומר לכם? הגוב'ניק
יותר טוב. במשך שנתיים חייתי כאילו לחצו על כפתור "הסטופ"
בסטריאו; נשארתי בן שמונה-עשרה שגם עבור בן שמונה-עשרה היה
בערך בבגרות המנטאלית של בן חמש-עשרה. רק כשהתחלתי לצאת הביתה
קצת, ומאוחר יותר הרבה, נפתחתי; מישהו לחץ על ה"פליי" שלי,
בהמון מובנים. הצלחתי להתבגר. הצבא אמנם הקנה לי כלים טובים
להסתדר בחב'רה הישראלית, כמו תחמנות, תככנות, מרמה, שנאת-אדם
וביזה, אבל לקח לי חלק גדול מהנשמה. צה"ל גנב לי שנתיים
מהחיים, ובשנה הנותרה התאמצתי להרוויח אותם חזרה. ועדיין
השירות שלי היה מעולה, ברצינות. לא נשארתי באף מקום הרבה זמן,
היה לי קצת מזה וקצת מזה. בין השאר הספקתי להיות בשטחים, לפקד
על טירונים, להיות ביחידה סודית, להיות בתרגיל רב-חיילי, ועוד
ועוד. אולם...התחושה שלי בתום שלוש שנים אלו היא: למה זה היה
טוב? למה לי לתרום למדינה הזו בכלל? למה לי לתרום למדינה שלא
משלמת לעובדי רשויות משכורות חודשים ואף שנים, מדינה גזענית
שמבדילה בין דם, דת, גזע ומין, שעושקת אותך עם מס הכנסה
היסטרי, משכנתא חונקת, מערכת בריאות לקויה, מערכת חינוך בלתי
מתפקדת, בעיות תחבורה ותשתית בלתי מטופלות, בעיות איכות סביבה
הגובלות בחיי אדם, פוליטיקאים מושחתים ומנותקים, גנרלים
מטומטמים, אוכלוסיות שלמות שחיות  על גב משלם המסים...הבנתם את
נקודתי. אז נתתי לכם שנתיים מעצמי. אז מה? שיניתי משהו? תרמתי
משהו? אני יוצא מצה"ל בלי שום תחושה כזו. אני לא מתחרט. וגם לא
מתגאה. סתם. סתם. שירות, סתם צבא, סתם מדינה, סתם עולם. את כל
מה שלמדתי אפשר לסכם בשלוש מילים בלבד, שלום מילים שמקפלות
בתוכם את כל הפילוסופיה הצבאית על בוריה והן:
מ י    ש מ ש ק י ע     ש ו ק ע.
השקעת? שקעת. תקטין ראש. שמור על פרופיל נמוך. אל תבלוט. אל
תשמיע קול. שלא יחפשו אותך. אל תצטיין. אל תנסה. עשה מה
שאומרים לך. בזבז את הזמן-הוא מבוזבז גם ככה. אל תחתום. אל
תצא. והכי הכי חשוב-אל תמשיך. צא כל עוד לא רודפים אחריך.
אז זהו. היום נפרדתי מכולם. הזדכיתי על הכל חוץ מעצמי. מחר אלך
למדור השחרור ואפטר מזה. אין יותר חייל. אין יותר שביזות יום
א'.אין יותר 414 שקל בחודש. אין כומתה ואין דיסקית. אין מסדר
בוקר. אין פתיחת יום. אין תחקיר שבועי. אין פקודת מבצע. בעצם
אין פקודות בכלל. אין רס"ר.אין נשק. אין מדים. אין נעליים. אין
תספורת גלאח. אין אוכל מגעיל בחדר אוכל מעופש. אין שק"ם. אין
טרמפים. אין יותר היסחבויות ברכבות. אין גם נסיעות חינם. אין
ארוחות חינם. אין "בוא חייל, שב כאן".אין הנחות. אין כרטיס
זוגי לסרט בשלושים וארבע שקל.

אין אז אין.
לכו תזדיינו.

אני בחוץ!