השעון צלצל ובין רגע היה גרג קרלסון על רגליו, מתלבש בכל המרץ,
מביט בתכיפות בשעון. לפגישה הזו הוא לא יאחר.
גרג עזב את הבית ונעל אחריו את הדלת. מי יודע מה כבר יכול
לקרות. הוא פנה היישר אל תחנת האוטובוס, רגליו זריזות וליבו
נסער.
אולי יידרס בדרך, חשב גרג. ואולי יחליק על המדרכה החלקלקה
מהגשם, ואולי יפגע בו ענף מעץ זקן, שקרס תחת עול משקלו. אך
בינתיים נשם גרג, דמו זורם, ליבו פועם, וזה המשיך להשקיע כל
מרצו במחשבה על בית הקפה הקרוב.
הוא הגיע. השעון שעל הקיר צלצל צהריים וזיעה על אפו של גרג
החלה ניגרת. עוד מעט ימות גרג אך בינתיים כל שרצה הוא שתגיע
ויוכל להביט בה עד צאת נפשו מקרבו.
"שלום, תרצה לשתות משהו?" פנתה אליו מגי פישר.
מגי פישר קמה באותו בוקר כשהחבר שלה מפנה אליה אקדח ביד רועדת.
"רק תזוזי, ואת מתה", פנה אליה בקול חלש. "אל תתני לי סיבה..."
המשיך. מגי עצמה עיניה והכתה בראשו עם אגרטל. כשנפל משכה אותו
אל פח הזבל שברחוב והתלבשה.
"לא תודה, אני רק מחכה", ענה גרג. "אדוני, הנוהל הוא שכדי לשבת
פה יש לקנות דבר מה..." רמזה עם חיוך. גרג הוציא מכיסו שטר
מקופל ונתן אותו למלצרית. זו משכה אותו עם חיוך ובעודה מסתובבת
נחתה עליו טיפת מים שמעינה.
גרג נקש בעצבנות עם אצבעותיו על השולחן. "לא נשאר עוד הרבה
זמן..." הוא סינן בכעס.
היא אשר לה חיכה, ג'ודי קרלסון, מיהרה עד מאוד, כבר קרובה
יחסית. היא עלתה על האוטובוס ונתנה את הכסף לג'ורג' קריסטל.
ג'ורג' קריסטל מת כבר ב1894. האוטובוס בו נהג היה ישן מאוד, אך
תמיד היה אומר ג'ורג' שלא המהירות היא שמשנה. כשפנה אז בסיבוב
הגיעה מן הצד השני מכונית במהירות גבוהה. גורג' סובב את ההגה
בפתאומיות והפיל עצמו יחד עם 39 אנשים אחרים אל צלע ההר
המסולעת. לא היו ניצולים, פרט לנוסעים במכונית.
"בבקשה", ענה בחיוך כשהודתה לו ג'ודי. היא התיישבה ונקשה
באצבעותיה על משען הכסא שלפניה. "רק עוד מעט..." לחשה לעצמה,
"אל תלך..."
גרג קם על רגליו והחל מביט סביב. היא בהכרח בסביבה, היא לא
הייתה שוכחת.
אחר כמה דקות קילל גרג בליבו והסתלק בזעם אל הרחוב השומם.
ג'ודי נדחקה בין המוני האנשים. לחוצה בין ההמון, לא הייתה
יכולה לשים לב שחלפה על פניו של גרג. היא נכנסה אל בית הקפה
ושאלה את ידידתה מורגן, 1980-1999, אם ראתה בסביבה את גרג.
מורגן לא ידעה מי היו הוריה. היא גדלה בבית יתומים קטן וכשגדלה
מצאה עבודה בבית קפה ודירה לעצמה. מורגן החליקה על ספוג מים
רטוב וראשה נחת אל תוך כלי השמן הרותח.
"לא, הוא לא עבר פה" ענתה מורגן. "הייתי שמה לב."
ג'ודי עזבה את הבניין בחוסר הבנה. היא ידעה שלא היה שוכח.
ואולי מעולם לא התחתן, תהה לעצמו גרג. אולי מעולם לא אהב,
מעולם לא חיבק, אולי מעולם לא יצאה נפשו אל אישה.
כשחזר גרג לביתו דיבר אליו השוער מרטין מור.
מאז ומעולם לא הייתה למרטין תחושת זמן. לעולם פחד שיתבלבל
וחייו יחלפו על פניו מבלי שישים לכך לב. כמה ימים לפני כן יצאה
ג'ודי קרלסון מדלת הבניין.
"בוקר טוב, מרטין!"
"בוקר טוב, גברת קרלסון", ענה.
ג'ודי החלה חוצה את הכביש, כשפנה אליה מרטין. "מה השעה אצלך,
גברתי?"
ג'ודי הביטה בשעונה וסובבה את ראשה אל מרטין בעודה הולכת. פיה
החל נפתח כשאוטובוס מהיר עבר ברחוב, מטיל אותה ללא רוח חיים
בתוכה.
"בוקר טוב אדון קרלסון!" בירך מרטין.
"צהריים טובים" תיקן אותו גרג.
"צהריים טובים, גרג", בירך אותו תומס פורסטר שיצא מדלת הבניין,
"צהריים טובים מרטין". "יום טוב אדון פורסטר", "גם לך," השיב
גרג, "יוצא לריצת צהריים?"
"כל יום, כמו שעון", ענה לו תומס בחיוך והמשיך בדרכו.
גם למחרת חי גרג. מוטל היה על אדמת בית הקברות, סמוך לאחד
הצלבים, נפשו מתפתה לצאת.
ג'ודי עוד עמדה בפתח בית הקפה. "לכי לישון, כבר מאוחר", הפצירה
בה מורגן. "הוא עוד יגיע" מלמלה ג'ודי לעצמה. "הוא עוד יגיע"
חזרה ג'ודי בקול רם, בעודה מעיפה מבט מתמשך אל שעונה המנופץ.