פה ושם עוד מפציע השחר אך בעיקר חשוכה המערה ושמוליק העכבר לא
רואה עוד את אור היום.
לעתים, ורק באלו, נענית תפילתו ובין הסלעים מופיעה קרן אור
אדמומית. בין רגע עולה השמש בשמיים וחריץ קטן שבין הסלעים חוזר
להיות חשוך כשהיה. שמוליק קובר שוב פניו בין כפותיו ומתפלל
שתחזור, ורק שלא יאלץ להתפלל שוב בחשכה.
תחביב אחד הוא לשמוליק, אחד ויחיד. אוהב הוא לחפור בחול
ולהעמיד פנים שמצא דבר מה לאכול. אחר כך הוא מעמיד פני אוכל,
ורוב הזמן מעמיד פני שבע. הצמא לא מטריד כמעט את שמוליק, לא
בדמיון, אף לא במציאות. טל מן העלים שמעל מטפטף ומחלחל, וטעמו
מתוק, וריחו ריח פרחים. לעתים מקדימות הטיפות להגיע, ושמוליק
מרווה צמאונו בטרם מחלחלת מבעד לסדק טיפת אור שמן השמש. בעתים
אחרות מקדימה זו, ולכשתיעלם יקבור שוב שמוליק ראשו בין כפיו,
וטיפות הטל יטפטפו על גבו החשוף של שמוליק, ומשם אל האדמה הלחה
ממילא.

אומרים טוב יש בעולם. אולי כך הוא. אומרים אם לא מכאן יבוא
ממקום אחר. יגע שמוליק ועייף אך יודע שאם לא מן האוכל - מגיע
הטוב מן השמש, שאם לא מן הטל המאחר - מגיע הטוב מן השמש, שאם
לא מן השמש, מגיע האור מן הסדק.

זמן עבר והגיע החורף. לא מתפלל עוד שמוליק לאור מן הסדק, אולי
למד שאינו שם עוד. כפור מכסה את הסלעים מבחוץ, דבר לא מכסם
מבפנים. ואולי בכך הטוב. על כל מקרה לא בטל הוא, כי השלג קפוא,
ואין הטל מחלחל עוד.
שמוליק אינו מעמיד עוד פני רעב. אולי למד שלא מן האוכל יש
לקוות לטוב. הוא אינו חופר עוד באדמה היבשה, לא מיטיב את ליבו.
לא מתפלל יותר שמוליק, לא יתפלל עוד לעולם. ואולי למד דבר מה
על הטוב.

לא חודרת השמש למערה, לא חודר גם הטל. אך גם הכפור בחוץ נשאר.
מבחוץ קרים הסלעים, אך מבפנים לא מכסם דבר וחמים הם. ואולי בכך
התקווה. על כל מקרה חמה סביבתו של שמוליק, וגופו שלו קפוא.
עצומות הן עיניו של שמוליק. אולי הוגה הוא בזכרונות. אולי נזכר
בליל קיץ חמים כשמול עיניו עמד הטוב. זכרונו של שמוליק תמיד
תעתע בו - לא זכר אם היה זה גרגר או שמא טיפת מים, ואולי היה
זה נצנוץ אור השמש. על כל מקרה ממשי היה אותו טוב, לא הזיה ולא
מלאך שווא, ושמוליק רץ לכיוונו ולמד שטוב ישנו בעולם.
לא האמין שמוליק שיגיע באמת, אך לא היה ספק בדבר לאור שמחתו.
בין רגע התגלגל אז הגולל - אולי על ידי הרע, אם ישנו, אולי על
ידי הטוב, אם איננו. אחר זמן - אותו טוב אליו כמה פרח מזכרונו
של שמוליק. נשאר הגולל במקומו, יציב ומצל. לא נותר לשמוליק אלא
לתהות לאן נותב אותו טוב. אולי לשמו חפר באדמה. אולי הוא זה
שטפטף על גבו. אולי הוא זה אשר להגיעו התפלל.

בבוא החורף, באין חפירות באדמה, באין נצנוץ טיפות מן הסלעים,
באין חלחול האור דרכם, ובאין רוח חיים בגופו הקפוא היבש המצומק
והקירח של שמוליק, לא נותר לו אלא לקבוע. הטוב הוא זה אשר אליו
התפלל. הוא, ואין בעולם עוד אחר זולתו.

אומרים ישלים הטוב את החסר בימים אחרים. אולי כך הוא. על כל
מקרה מיהר שמוליק להסתלק מן העולם וברח מהכרה במשפטים
המתחייבים מן המציאות. במצב שבו הוא כעת נמצא, לא מתפנה הוא
להקשיב, ולו במעט, לשיש לסלע הקפוא להאירו בו. לא מיטיב הוא
להבין, ולו במעט, את שיש לטוב שבעולם ללמדו על עקרון ההמרה.