[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. ו. בספורד
/
לילה ארוך אחרון

היא נכנסה לחדר שלה בשקט האופייני לה וסגרה את הדלת. היא
הורידה את החולצה והחזייה והחליפה לכותונת לילה. היא פתחה את
הכפתור של הג'ינס שלה והשילה את המכנס מעליה. היא נכנסה למיטה
הגדולה והרכה שלה, נשכבה לישון והתכרבלה בשמיכת הפוך שלה. זה
לא היה שונה מכל לילה אחר, מלבד פרט קטן אחד:

היא עמדה למות הלילה.

   זה לא משהו שבישרו לה חס וחלילה, היא לא הלכה לשום רופא.
היא פשוט ידעה, כמו שהיא לפעמים ידעה לאיזה כיוון לפנות, או מי
מתקשר אליה לפני שהרימה בכלל את השפופרת. אינטואיציה, כן, ככה
קוראים לזה- היא ידעה באופן אינטואיטיבי שהיא הולכת למות. מתי?
הלילה. למה? איך? אלה כבר היו שאלות יותר מסובכות. אולי סרטן,
אולי משהו בפנים התקלקל, לא היה לה מושג. היא רק ידעה שהלילה
זה הלילה האחרון שלה פה, בגוף הזה.

   היא הייתה אתאיסטית, או לפחות הצהירה על עצמה ככזאת. בשביל
מישהי צינית, פסימית ומחוספסת, הייתה לה נטייה טבעית לתקווה
ולכן למרות מה שהיא אמרה ועשתה, היא תמיד קיוותה שיש אלוהים
ושיש חיים אחרי המוות. בין אם זה גן עדן ובין אם זה גלגול
נשמות היה לה פחות חשוב, העיקר שיש המשך, ושכשהיא תמות היא לא
תמות, מה שמגדיר אותה כאדם אינדיווידואלי לא ימות עם הגוף שלה,
אלא ימשיך הלאה. הנפש שלה, אם תרצו. אם בכלל יש לה אחת.

   היא עצמה את העיניים שלה ושמעה את דפיקות הלב מחרישות
האוזניים שלה. איך אפשר לישון עם המהומה הזאת? זה נשמע כאילו
שמישהו דופק לה על המוח עם פטיש. כל מה שהיא רצתה היה להירדם,
בסתר ליבה היא פיללה שמה שזה לא יהיה יבוא עליה כשהיא תישן ואז
לפחות זה לא יכאב. לא הייתה לה בעיה עם העובדה שהיא הולכת
למות, להפך, אבל היא שנאה כאב. זה לא שהיא רצתה למות חס
וחלילה, היא הייתה רק בת 18 ועוד היה לה מה לעשות עם החיים
שלה. פשוט... היא פשוט לא תיעבה את הרעיון, מה רע בקצת שקט
ושלווה?

    היא פקחה את העיניים שלה ונאנחה- כנראה שהיא לא תצליח
לישון כל כך מהר. היא התהפכה ולחצה על כפתור התאורה של השעון
שלה וראתה שהשעה אפילו לא חצות עדיין. יש לה עוד לילה ארוך
לפניה. אולי אם היא תיקח גלולות שינה.... אבל הם אף פעם לא ממש
עבדו עליה, ואפילו אחרי שלקחה אותם היא עדיין העבירה שעות
ארוכות של חוסר שינה בייסורים. אז בלי גלולות, ספירת כבשים אף
פעם לא עבדה והמוח שלה היה קודח מתמיד אך שומם כערבה. היא תמיד
הייתה מלאה בפרדוקסים.

   מתי היא ידעה בפעם הראשונה שהיא הולכת למות? זה היה לפני
חודש בערך. היא ישבה מול הטלוויזיה, בלי הרבה מושג מה היא
רואה, סתם כדי להעביר את הזמן. היא אכלה פופקורן ובהתה במסך
בעניין, למרות שלא ממש עקבה אחרי העלילה. היה לה כאב ראש-
כנראה מהתייבשות, היא אף פעם לא שתתה מספיק- והיא הרגישה מן
חולשה כללית מורטת עצבים. היא לא הרגישה טוב, היה לה מן כאב
מעומעם כזה שבמקום להתמקד באזור ספציפי, מתפשט בהדרגה בכל
הגוף. ואז, בלי התראה מראש, היא פשוט הבינה משהו שהיה אמור
להיות ברור לה כל הזמן:

היא גוססת.

   כבר הרבה זמן שהיא לא מרגישה טוב, לא מרגישה כמו עצמה, אלא
כמו צל, כמו קליפה של ביצה מיותמת. היה בה משהו, עכשיו הוא
חסר, וכל מה שנשאר זה שאריות שאי אפשר לעשות איתם כלום. היא
הייתה צריכה לדעת שמשהו לא בסדר כשהיא הפסיקה לצייר. היא אהבה
לצייר, להיסחף למערבולת של צבע וצורה, לתת ביטוי לפנימיות שלה
באמצעות כאוס חיצוני ובלתי מוגדר. אומנות אבסטרקט, אם לתת לזה
הגדרה. היא תמיד ציירה, זה היה חזק ממנה. אם במכחול או פחם,
עטים או עפרונות, בכל מקום ובכל שעה היא ציירה, אפילו באמצע
הלילה. אבל בחודשים האחרונים המכחול שלה היה יבש מתמיד והדפים
שלה נותרו לבנים, מתחננים לקצת יופי, קצת צבע. אבל שום דבר,
כלום, נאדה.

   היא האשימה את השינויים שקרו בחייה בתקופה האחרונה-
הגירושים של ההורים שלה, הלחץ של הבגרויות, פיגועים והגיוס של
לצבא. היא אמרה שמרוב דברים שקורים בחיים שלה, חוויות שהיא
עוברת, אין לה זמן לצייר. האמת היא, שהיא הרגישה שאין לה מה
לצייר, שבאר ההשראה התייבשה והמוח שלה לאט לאט מתרוקן אף הוא.
היא הרגישה שמישהו דחף צמר גפן לראש שלה ועטף בו את המוח שלה-
הוא עדיין שם, אבל לא נוח לגישה. היא הרגישה אז, למרות שלא
יכלה לבטא את זה במילים, שהיא גוססת- לפחות מבחינה אומנותית,
בגיל צעיר מדיי.

   היא ירדה קצת במשקל.

     היא ניסתה אינספור דיאטות ושיטות והן עבדו לתקופה
מסוימת. אבל אז היא התגייסה והצטרפה לאחוז הבנות שמשמינות
בצבא- היא זללה בארוחות ולא אכלה ממתקים, אבל כשחזרה הביתה
הקטינה בארוחות וזללה ממתקים. היא הייתה לכודה בתוך דפוס של
הענשה ושנאה עצמית של הגוף שלה ולא יכלה לצאת ממנו. אבל אז היא
התחילה להקטין בארוחות ובסופו של דבר היא גם הפסיקה להיות
רעבה. התפקיד שלה דרש ממנה מחויבות ואחריות רבה, ולא היה לה
זמן להשקיע בזה את המקסימום וגם להתפנות ללוקסוס של האכילה.
היא חטפה משהו פה, משהו שם, צללה לתוך התפקיד שלה וירדה במשקל
באופן משמעותי בפעם הראשונה בחיים שלה.

   כולם החמיאו לה על הגזרה, על הירידה במשקל- אבל החיוך
המבויש על הפנים שלה היה מזויף. היא ידעה לשחק טוב טוב את
משחקי החברה האלה, ומתי לחייך במבוכה, מתי להיות רצינית, מתי
כייפית, מתי קצת לשחק משחקים. היא הייתה ילדה טובה- ובצבא
חיילת מוכשרת וצייתנית, בדיוק כפי שהם אוהבים- ולכן אף אחד לא
התעניין, לא שאל שאלות. כשאתה חושב שלמישהו טוב בחיים אתה לא
מתעניין יותר מדי- זה קורה רק כשאתה מסוקרן לגבי מישהו שעובר
תקופה לא קלה, ואז למען הסקרנות החולנית שלך אתה תמשיך
להתעניין (בנימוס כמובן) עד שתגלה מה קורה. היא לא רצתה שמישהו
יתעניין, היא רצתה להישאר לבד, להיות לבד, ולכן חייכה חיוך
מזויף עם גומות, שלא הגיע לה לעיניים. היא לא הייתה שחקנית עד
כדי כך טובה, אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת.

  היא התהפכה כמה פעמים במיטה, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר.
היא רצתה שהמוות פשוט יגיע, ויפסיק למשוך את העניין כמו גומי.
אם היא צריכה למות, שתמות, זאת לא הבעיה. הגסיסה זאת הבעיה.
תמיד הייתה לה בעיה של חוסר סבלנות והיא שנאה לחכות. היא שמעה
מבעד לדלת את הטלוויזיה בסלון ואת אמא שלה מדברת בטלפון. אחותה
הייתה בצבא, ואח שלה כנראה צופה בטלוויזיה בקול. היא לא סיפרה
להם כמובן, מה היא תגיד? 'נראה לי, בלי שום בדיקות רפואיות או
הוכחות מדעיות, שאני הולכת למות הלילה? ולמה הלילה? לא יודעת,
אינטואיציה.'? אין סיכוי.

   היא רצתה למות לבד. אומרים שכשכלב גוסס הוא יוצא החוצה
למות, בעוד שחתול מתחבא איפה שהוא ומת לבד, בלי להטריד את
הבעלים שלו. היא תמיד התחברה יותר לחתולים מאשר לכלבים, ואפילו
היה לה חתול במשך שמונה שנים, עד שהוא מת. היה לו משהו בכבד
ומסתבר שהוא גסס במשך שבוע והיא לא שמה לב. היא חשבה שהוא סתם
עייף וכשאחותה הפנתה את תשומת לבה לעניין היה כבר מאוחר מדיי.
הוא מת ביום שהיא עמדה לקחת אותו לווטרינר, הוא מת לה מול
העיניים.

   היא התגעגעה אליו.

     לא משנה מה קרה לה בחיים בשנים האחרונות, הוא תמיד היה
שם בשבילה. כל פעם שהיא הרגישה בדיכאון, היא פשוט התכרבלה
במיטה עם החתול, ליטפה את הפרווה הרכה שלו והקשיבה לנשימות
שלו. לפעמים הוא גרגר והרעיד לה את כל הגוף. לפעמים הוא היה זה
שהרגיש במצב רוח שלה ובא להתכרבל ונתן לה להתרפק עליו. כמה
שהיא הייתה רוצה שהוא יהיה כאן, שהיא תוכל להירדם עם הגרגורים
שלו- אבל הוא מת, קבור באדמה או משהו, והיא נשארה לבד.

       היא התחילה להרגיש צימאון ושקלה לקום ולקחת משהו
לשתות. היא לחצה על כפתור התאורה- שתיים לפנות בוקר, עברו
שעתיים. רק שעתיים. היא נאנחה בתסכול והתגלגלה כדי לקום. היא
ניסתה להתרומם, אבל לא הצליחה. היא ניסתה כמה פעמים, אבל
הרגישה חולשה וסחרחורת, כאילו כל העולם מתהפך ונפלה חזרה על
הכר. 'אז זה מתחיל', היא חשבה בהקלה מסוימת ובפחד מחניק. או
שאולי הגרון שלה פשוט התחיל להתכווץ? היא התחילה להרגיש שהכל
סוגר עליה- הקירות, הגוף שלה, העולם- הכל מתחיל לאיים על שטח
הפרטי שלה.

   היא לא רצתה למות.

  'למות זה הדבר האחרון שאעשה', היא חשבה לעצמה בחיוך מריר.
משפט אחר ששמעה פעם גם כן קפץ לה לראש:Life's a bitch and then
you die" ", כמה נכון. אבא שלה כל הזמן אמר את המשפט הזה, יש
לו יציאות טובות לפעמים. היא לא שנאה אותו, אבל היא גם לא אהבה
אותו. זה היה מן מצב אמביוולנטי- מצד אחד לא היה אכפת לה ממנו,
מצד שני היא תמיד השתוקקה לאישון שלו, מאז שהייתה ילדה קטנה.
מתי הפעם האחרונה שראתה אותו? לפני כמה שבועות, אולי אפילו
חודש. אולי היא צריכה לכתוב להם מכתב? לא מכתב התאבדות חס
ושלום, אלא סתם מכתב פרידה. מן "זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם
הגשם הראשון אני איעלם... ותזכרו שהבטחתם לא לבכות, כי השמיים
גדולים והדמעות רבות..." היא אהבה את השיר הזה, למרות שלא ממש
דיבר על מצבה.

  "מי יבכה כשתמות?" שואל רובין ס' שארמה בכותרת ספרו. היא לא
הייתה טיפשה מספיק לחשוב שאף אחד, אבל תמיד ליוותה אותה התחושה
שלאף אחד לא באמת אכפת ממנה. נכון, המשפחה שלה והחברות הקרובות
יבכו, אבל תוך כמה זמן היא תיהפך לעוד זיכרון? לעוד בן אדם
שחושבים עליו רק ביום השנה למותו, כשעולים לקבר עם פרחים,
בוכים, ואז מחזירים אותו בחזרה לתא קטן של זיכרון שמודחק לאחור
בחיים העמוסים שלנו. השאלה היא לא "מי יבכה כשתמות?" השאלה
האמיתית היא מי יבכה שנים אחרי שתמות? מי ימשיך להזכיר ולהיזכר
בך? למי באמת אכפת כל כך מחיי מישהי עלובה, שלא הספיקה לעשות
שום דבר גדול עם החיים שלה ונותרה רק פוטנציאל בלתי ממומש? אם
לה לא היה אכפת מעצמה, למה שלמישהו אחר יהיה?

    לא היה לה אכפת.

 לא היה לה אכפת מכלום. לא מעצמה, לא מאחרים. היא לא יכלה
להגיד מתי זה קרה, מתי היא הפכה מבן אדם רגיש שרוצה להשפיע
ולעזור לאנשים, לאדם ממורמר וציני שחושב שאין לו מה לומר,
ואפילו אם יש- מי יקשיב בכלל? אולי זה היה קשור למצב- אולי
הפיגועים הם אלה שהפכו אותה לאדישה. הרי בן אדם רגיש לא יכול
לשרוד כל כך הרבה מוות, כל כך הרבה כאב, בלי שזה לא יהרוג אותו
מבפנים, נכון? אז אולי זה מה שקרה, אולי המצב בארבע שנים
האחרונות הרגו אותה. היא הייתה צריכה לשרוד, ולכן היא הקימה
חומות מגן, נהייתה קשוחה יותר, אפאתית ועמידה בכאב. היא כבר לא
בכתה כשקראה על עשרים הרוגים, ביניהם ילדים קטנים ותמימים,
תינוקות ומשפחות הרוסות. היא המשיכה לקרוא בצימאון את הכתבה עד
הסוף, עד הפרט המזעזע האחרון- רוצה להרגיש משהו נואשות, אבל
מקימה עוד ועוד חומות. אמרנו כבר שהיא מלאה בפרדוקסים, נכון?

   היא לא הכירה אף אחד שנרצח בפיגועים, לא אישית. הייתה
מישהי אחת מהשכבה שלה, אבל היא לא ממש הכירה אותה, ואבא של אחד
מהחברות שלה. אבל לה לא היה שום קשר לפיגועים, ולכן היא יכלה
להרחיק את עצמה רגשית מכל מה שקורה. היא הסתובבה הרבה בתוך
הראש שלה, בתוך כל מני עולמות דמיוניים שהמציאה לעצמה. היא
ברחה לתוך העולמות האלה יותר ויותר בתדירות, ברחה מהמציאות
הקשה, מעולם האכזרי. אבל בחודש האחרון היא הפסיקה לברוח. זה לא
שהיא חיה במציאות, רחוק מזה, היא פשוט לא חיה באף אחד מהם.
להגיד שהיא בכלל חיה זה גבולי וכך היא פשוט העבירה את הזמן,
בבהייה ממושכת בטלוויזיה, במחשב, בכל דבר שיעסיק אותה לפרק זמן
מסוים. אבל עדיין היו ימים שהיא פשוט שכבה על הגב עם מוזיקה
ברקע ובהתה בתקרה במשך שעות, לכודה בתוך הכלום.

     היא לא עשתה משהו מיוחד בחודש האחרון. יש אנשים
שכשיודעים שהם עומדים למות הם משנים את החיים, חיים אותם עד
הסוף- היא ראתה את זה קורה הרבה בסרטים. אנשים שרק כשהם עומדים
למות הם בעצם חיים בפעם הראשונה. אבל היא לא חיה בסרט, אלא
במציאות. היא לא שינתה שום דבר בחודש האחרון, רק התכנסה
והסתגרה יותר ויותר בתוך עצמה, כמו חתול שמחכה למות. היא קמה
בבוקר, צחצחה שיניים ועברה את היום במן רובוטיות. הימים התחילו
להידמות אחד למשנהו והיא כבר לא הייתה קשורה למציאות- היא
הייתה במקום אחר, בחושך, עטופה בצמר גפן שמפריד אותה מהכל-
מהחיים, מהכאב, מהשמחה, מהעצב, מעצמה.

  היא הביטה שוב פעם בשעון: ארבע לפנות בוקר, עוד מעט תזרח
השמש והיא עוד כאן. אכזבה? שמחה? היא לא יודעת, היא כבר לא
יודעת את היא מסוגלת לחוש רגש כלשהו, ואם כן אם הוא כה זר לה
שהיא לא תוכל לדעת מהו בכלל.

   היא החליטה לא לכתוב מכתב- מה היא בכלל תגיד? שהיא מצטערת
שככה הם צריכים לדעת? עדיף ככה, אחרת הם היו מרחמים עליה כל
החודש הזה ואולי אפילו סובלים יחד איתה. היא רצתה להיות לבד,
לסבול לבד. היא תגיד שהיא אוהבת אותם? רק כדי לשפר את הרגשתם,
אפילו אם זה שקר גס? מה כבר יש לה להגיד לעולם שהתחרש ונאטם
כבר מזמן? לעולם שנהיה כל כך אדיש שזה היה מפחיד אותה אם היא
לא הייתה נהפכת לאדישה יחד איתו. לעולם של מותגים ואופנות, ולא
של אמירות פילוסופיות מעמיקות ומשנות עולם? לעולם שאיבד את
התמימות והערכים ומכר את נשמתו לקפיטליזם האמריקאי. לעולם שעבר
זוועות אחר זוועות, לאנשים שאיבדו כל צלם אנוש? מה היא כבר
יכולה להגיד להם? ואם היא תגיד להם משהו- זה יזיז להם? הם
יעצרו רגע לחשוב, או שימשיכו בלי לעצור? למי כבר אכפת מכוכב
אחד שנפל, כשיש עוד מיליונים בשמיים?

  היא הייתה עייפה.

   כאב הראש שלה גבר, והיא הרגישה את העיניים נעצמות. היא כבר
לא הייתה צמאה, או רעבה- לא למזון ולא לאהבה או לכל דבר אחר.
היא רק הייתה עייפה- עייפה מהעולם, מהעמדות הפנים. היא הייתה
עייפה מהמשחק של החברה ושל המשפחה ושל כל דבר שהוא. היא רצתה
רק לישון- לישון ולהיעלם לתוך הלילה בשקט האופייני לה. היא
נתנה לעיניים שלה להיעצם סוף סוף וחייכה בפעם הראשונה מזה
חודשים.

   היא הרגישה תחושה של שלווה מתפשטת בגוף שלה- היא יכולה
לנוח סוף סוף! היא התכרבלה בתוך עצמה, הרסה את כל החומות שלה,
כל העמדות הפנים ונתנה לעצמה פשוט להיות עצמה- בלי שליטה, בלי
מחשבה, פשוט מהלב. היא נשמה נשימה עמוקה ומתוקה, הרגישה את
האוויר מקרר את לוע הבליעה שלה, לפני שהוא יורד לחזה, ממלא את
הריאות והבטן, ממלא כל תא ותא בגוף שלה. היא הרגישה את האוויר
עוזב לאט לאט, באהבה, את הבטן, הריאות, הגרון והפה שלה באנחה
רכה.

היא מתה בחמש לפנות בוקר עם הזריחה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם רק היו
מודיעים
קודם...








שאול מהמוסד,
במטה למלחמה
בטרור קומה
ארבעים ושתיים
(מתחת לאדמה),
כועס על
הטרוריסטים
חסריי ההתחשבות,
שאף פעם לא
מודיעים מראש
כלום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/11/04 22:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה