כשראיתי אותו בבוקר, הוא היה נינוח נורא. בטח הזדיינו אתמול,
הוא והדפנה שלו. מספר בדיחות, צוחק את הצחוק שלו מהצד, זה
ששמור רק למצב רוח הזה. לא יודע למה זה מביא לי דיכאון.
אני שוקע בתוך הכסא לאט. הישיבה מתחילה בשקט, ואחר כך הם
מונחים עפ"י מצב הרוח העליז שלו, משועשעים בכסאות שלהם, דורון
ברקאי משעשע מוביל את האנשים דרך נתיבי חוכמתו, דרך הקסם האישי
המצוץ. פארו נוצץ מכל זיזיו, מן הפרקים, מקומתו הרמה, מן
האצבעות הארוכות, לדרך השפה המתגלגלת, המילים נושקות בפיו,
מתרגמות את הרעיון שבראשו להברות רקומות זהב הנחות בשקט מתוק
באוזני המאזינים.
אני שקט בכסאי עד לתום הישיבה, האנשים יוצאים כתיירים שביקרו
בגן החיות. הוא עצמו ישוב על כסאו, מגרגר לעצמו בסיפוק חתולי.
צריך לקום, אני מנסה להניע את עצמי, הראש סחרחר מן השעמום
הכבד, מהמחשבות הנוגסות בי.

"לשתות משהו?"הוא שואל בחיוך לבן.
"לא, תודה".
בצעדים מהירים יוצא מן החדר הממוזג, המזכירה הבלונדינית מתקתקת
ללא הרף במרבצה, אני חולף על פניה.
הצעדים הופכים לריצה, הרגליים טסות במעברי החדרים עד לדלת
השקופה הפונה אל הרחוב.
לא מבין למה העיניים תמיד דומעות כשאני יוצא מהמשרד של אבא.

00:49 27/8/2004