בעת רדת היום
נפגשו במקרה,
הוא - נפש מיוסרת ובה תשוקה
היא - נפש קשובה בסודה בטוחה.

מבטו עליה השתהה
נראתה לו כה שלווה,
במבטו לא הרפה
עד כי זו בחיוך מנומס אותתה.

והחל הוא אט אט
מגולל פרטי חייו,
והיא עודנה כה מתעניינת,
לשום מקום לא ממהרת
וכך את דיבורו מדרבנת.

העלטה הפכה כבדה שבעתיים,
בעודה חושפת טפח,
הוא כבר חושף טפחיים.
כך שקע הוא בנוחות,
ואילו בראשה מחשבה - והיא מחייכת ברכות.

בשתיקתה המבינה
הקשובה את עיניו סימאה.
כשנצנוץ הכוכבים ברקיע
בשטף דיבורו הוא את עצמו הטביע
והנהונה המרגיע
תעתוע המסתיר מניע.

וכך לבסוף הופיע
פס חמה אדום בתחתית הרקיע.

המיוסר את ראשו על כתף קשובה הניח,
מילותיו גוועו
ועיניו כבדו,
ולפתע - פגיון קצר משרוולה הבליח.

מאז,
המיוסר שבסיפורנו שותק
והעם את שיניו חורק,
אך על רגשותיו מחפה
ואת מילותיו - מונה.