הפרח עמד לו כל הימים, קצת מיוחד ושונה מבפנים.
פרח די רגיל, אולי טיפה מוזר,
עם צבעים נדירים מיקום על ההר.
וכל החיים הפרח הרגיש
שקיים משהו אשר אותו הוא מחמיץ.
לא משהו נסתר, לא משהו מוכר,
אלא משהו בו שהוא פשוט לא אותו הדבר.
ועם כל אי אילו תהיות, פשוט המשיך לו הפרח לחיות.
עד שיום אחד אירע הדבר,
אל הפרח קרב פרפר נהדר.
הוא היה שטוף בצבעים מדהימים,
כתום וסגול ועוד אלף גוונים.
ואותו הפרפר,
במין טון מוכר
ליטף ודיבר אל הפרח הזר.
ובתהליך איטי ורך
הפרח פקע ונפתח
ושלל צלילים וצבעים החוצה פרצו
ואת כל היער מסביב הם עטפו.
ולכל היתה מנגינה נעימה,
מן בלוז שכזה בצבע שקיעה.
ואותו פרפר יפיפה אך קצת חיוור,
נשאר בסביבה ואת הפרח ביקר.
ובכל ביקור מופלא, נפתח הפרח עוד טיפה.
וצבעים עליזים ומוסיקה משביעה,
מילאו את האוויר באווירה קוסמית מתוקה.