חושך. החושך המטורף הזה. התרגשתי ופחדתי כאחד.
מחשבות רצו בתוך ראשי. מחשבות מטורפות פשוט התרוצצו בלי מנוחה,
סיחררו אותי, עשו לי בחילה. עייפות כבדה ומתישה נפלה עליי
פתאום. הרגשתי איך אני לאט-לאט מאבדת שליטה, איך גופי הכבד
מאבד את ההכרה.
הרגשתי מוזר, כאילו אני מתרוממת מעל הקרקע, כאילו פתאום תוך
שניה הפכתי קלה כנוצה! כאילו המחשבות שצווחו לפני כמה שניות
בתוך ראשי הופכות עכשיו ללחישות אינסופיות שהולכות ומתרחקות,
הולכות ונחלשות ואני הולכת ונעלמת...

פקחתי את עיניי.
ראיתי את עצמי שוכבת על הריצפה, בתוך שלולית ענקית של דם.
ראיתי את גופי מוטל ללא רוח חיים.
הבטתי אל גופי ולא הבנתי מה קרה. זאת אני? הגופה החיוורת הזאת,
זאת אני? הגוף המת הזה שמוטל כמו שטיח ישן ומלוכלך, זאת
אני???
זאת לא אני! אני פה, מביטה, חושבת, לא מבינה...
אני אני רק בלי גופי, אז מה עשיתי בזה?! אני עדיין חושבת כמו
שחשבתי קודם, כואבת כמו שכאבתי קודם, מבולבלת, מטורפת בדיוק
כמו קודם, אז מה בעצם עשיתי?!
ואז התחלתי להבין...
עשיתי את הטעות של חיי...
לא רציתי להרוג את הגוף שלי, דווקא איתו לא היתה לי בעיה...
את המחשבות רציתי להשתיק, את הכאב רציתי להרוג, את הסבל לחסל!
איזו טעות...
עכשיו נשארתי רק סבל, רק כאב, רק מחשבות...
איך עשיתי דבר כזה?!
זה העונש הכי חמור, הדבר הכי נורא שיכול היה לקרות לי!
כל-כך רציתי לבכות, אך אפילו דמעות כבר לא היו לי...
עכשיו אין לי תירוץ, אין לי הזדמנות לקחת את עצמי ולברוח. אני
תקועה עם עצמי, הכי לבד בעולם, רק אני, מחשבותיי, פחדיי, כאביי
ושתיקתי הנצחית.
השתיקה... השתיקה הזאת, איך מתמודדים עם השתיקה הנוראית
הזאת?!
והבדידות...
אני רוצה למות!
אבל אני כבר רוח רפאים. נשמה טועה ואבודה.
ובודדה... לנצח!!!