אני אוהבת אותך נכון ו
פשוט כמו
לכתוב
להכיר עצמי דרכך
ולא לשנוא, לאהוב

כתערוכת מודעות עצמית
את אוצרת אותי.

ההתמודדות עם שאת עוברת
וההתפתחות דרך סבל וכאב, ובוערת בך כנות
שכל כך רוצה שתתעלמי ממנה
ואת לא
(אני אוהבת איך שאת שותקת, כי עדיף מלשקר בשפה שלהם)

הענווה הינה שמש נפשך
וטיפות מאווייך (הרווים במאבק טבוע בך להשיג הכרה,
מתי תביני, ההכרה קרה, ההכרה כל כך קרה, ואת צריכה רק את שלך)
מחלחלים
ברצונך לעשות רק טוב לכולם
זה בסדר, יפתי,
לדאוג לעצמך
זה הטוב האמיתי.

יכולת (ותמיד תוכלי) לאויב הכי גדול שלך, עצמך
והפכת אותו ל-
(עכשיו את.)

זהו מושא אהבתי.

בכיתת המאבקים בך הפכת
את זה השנוא
שמתחרה ומרביץ
                   (כי נורא קשה לאהוב באמת, את עצמו, ואת
אחרים)
למקובל.
את בחרת מתי לצאת ולראות דברים מבחוץ
ולצבוע
באהבה פשוטה.

לנצח דרך ויתור
ולתקוף עם פרשי החום
כשצריחי זהות מגובשת שומרים שם
(ולא, זה ממש לא מובן מאליו)
ניצחון כל כך מתוק. גם בהפסד.
והשפה הזו בכלל שגויה...

למה רק עכשיו, את שואלת
תביני, פשוט קודם לא ראיתי
את
הצחוק כשאת מובכת
הבערה בעינייך כשאת מנגנת
הרצינות התהומית כשאת מלמדת
והילדה היפה שבך, שצוחקת.
הנכון הפשוט במעשיך
הנאמנות לעצמך
האהבה
הטהורה.


כן, זו אישה.