כל יום מחדש אותה שגרה.
לחזור הביתה, להפעיל מחשב ולבדוק את ההודעות האחרונות בפורום
מטאל בוואלה!. אחרי זה לבדוק דוא"ל כשברקע מתנגנים שירים של
muse והשיר the end has no end.

רציתי לספר לכם סיפור עלי מהעבר הלא כל כך רחוק.
זהו בעצם הסיפור שלי:

עוד ביסודי לא הייתי הבן אדם הכי פופולארי בעולם.
ת'אמת, נכון שהקשיבו לדעה המוזיקלית שלי {בעיקר כי עד כיתה ו'
בערך אני הייתי היחידה שידעה משהו} אבל הירידות וההצקות, כל
ההשפלות האלו הביאו אותי למצב דיכאוני שבו רק רציתי למות...
עבר לי, מצאתי חברים טובים. ואז הגיע הסיוט של כל ילד קטן:

חטיבת ביניים!

התחילה לה כיתה ז' ברגל שמאל. בואו נאמר שחברים לא מצאתי שם,
ובהפסקות הייתי יותר מבודדה אך, זה לא מה שכאב לי כל כך...
כל כיתות הלימוד באותה חטיבה ממוקמות בקומה השנייה, לפיכך היה
צורך לעלות בכל פעם שרצית לא לאחר לשיעור.
ולכן אני ששקלתי יותר מ40 ק"ג {בניגוד לשאר הבנות} הייתי צירכה
להתמודד עם מבטים משפילים שזועקים:
"שמנה,פרה,מכוערת" ועוד כמה דברים עסיסיים.
נכון שלא הייתי כמו כגן.
{כגן הייתה אדם מעצבן לאללה, שרק מלראותו היה בא לך למות רק
שהיא לא תתחיל איתך "סמול טוק".}
אך בכל זאת הייתי אומללה...
הפסקתי פעילויות ספורטיביות והייתי לבד ומדוכאת, המוטו שלי היה
החיים הם בור אחד עמוק, שתחתיתו מלאה בחרא ואני הגעתי לתחתית
רק שאני ממשיכה ליפול.

מצבי בחיים נראה כמו חוק מרפי אחד ארוך שלא נגמר.
וזה רק התדרדר... אז נכון שאיתמר סתיו יותם ואסף {בדוי בדוי
בדוי בדוי}  שיפרו טיפה... זה עדיין לא עזר לי בשיט.

המחנכת שלי היא בן אדם צבוע ומפגר,אני בדד כל יום ואת החברים
היחידים שבאמת יש לי אני רואה אחד לחודשיים כמו שצריך.
גוד... נכון שפשוט בא לכם להיות אני?!
הוחרמתי,נזרקתי,נחבטתי,וננטשתי ע"י החברה בעבר ובכיתה ז'
שהמשיכה לכיתה ח'.....

כיתה ח':
עדיין לבד ששומעת כל היום מיוז וסיסטם אוף אה דאון ופוגשת את
החברים שלה כמו שצריך פעם בחודשים, עדיין לבד בחופשים {לא
יצאתי מהבית כל החופש הגדול} ועדיין הבובת סמרטוטים של החברה.
בקשה אחת הצילו!
המעבר המטומטם הזה לחטיבה הוא כמו זירקה לכלבים , בעיטה בביצים
ומעבר לחטיבה.
תיבת פנדורה זה חתלתול ג'ינג'י חמוד ליד החיים. ובעצם זה
הסיפור שלי.
או יותר נכון זהו הסיפור של כולם. לכל אחד יש אפס אנד דאונס
ואני
בעקבות משקלי העצום בחיים לא אצליח לעלות..
אז נכון שאני לא ממש שמנה אבל בהשוואה לשאר הבנות אז בכיתה ח'
ששקלו 20 קילו מתחתי מקסימום הייתי הר, {העב"מ הייתה כוכב לכת
שלם ונפרד}. יש אנשים שיאמרו מה את יודרת עליה ואז בוכה שעליך
יורדים?
נכון. אבל ההבדל היחיד- לה כן יש חברים.

ואז הגיע השוק של תחילת כיתה ח'...
רבתי עם הבנים {בדוי בדוי בדוי בדוי} בקשר ללהקה {שהייתה אמורה
להיות לנו..
ואז נשארתי לבד לגמרי..
ההורים הבצפר הכל הכל הכל בחייי נהפך להיות סיוט אחד שלא
נגמר..
פאקינג הרגשתי כמו איוב..
חוק מרפי.. איזו יציאה גדולה
החיים שלי התדרדרו מרגע לדודלי {חוחה ודלולה!!}
ואני .. לי לא נשאר מקום אחד של סימפטיות..
מידי פעם ת' ו-מ' {בנות מהכיתה} הראו תשמות לב.. אבל עדיין
הייתי כ"ך לבד...

אני לא רוצה להמשיך בנתיים כי זה גורם לי להיכנס שוב לאותם
ימים חשוכים בחיי.
כאן אסיים לבנתיים את סיפורנו , בני האדם סיפור שנמשך לכל אחד
לפי האופי לפי החברה. כאן אסיים את מסעותיה של השיבר השבור
בבועה שנקראת בצפר.
שלום עולם אכזר אני עכשו מנותקת מהכוח הנקרא..... אינטרנט..
אבל אל תשכחו: סיפור עצוב אומר שמאחורי כל בן אדם עומד מישהו
אחר שמחרבן עליו רק כדי להרגיש טוב!
בואו ונירק בבריכה של עצמנו ואז נשתה ממנה!
הפסיקו התנהגות מטופשת. ילדים הינם עם אכזר ואני הייתי טרף קל
לפיראנות.

כאן שיבר
Sighning of