אני נוסע עכשיו באוטו, בגלגל"צ משדרים שוב את עידן רייכל. זאת
שלידי מתחילה לזמזם את השיר, ואחרי מס' שניות זורקת משפט
לאוויר, וחצי שואלת כמה פעמים הם משדרים את השיר הזה.
אני איתה סתם, מכורח הסיבות. אבא שלה הוא הבוס שלי והכיר
בינינו. אם אני רוצה את העבודה הזאת, אני חייב להישאר איתה.
אולי בסוף עוד נתחתן, לא מאהבה, מכורח הנסיבות. בתכל'ס, למי
אכפת.
אני חוזר עכשיו מהלוויה, של מי שהיה החבר הכי טוב שלי כשהייתי
נער. הוא היה מסוג האנשים שכולם אוהבים, מצחיק כזה, נראה דווקא
לא רע.
כולם אוהבים, אבל בתקופות. בתקופות, כי היו תקופות שהוא פשוט
היה נעלם, הופך למישהו אחר, לא אותו בנאדם.
אני הכרתי אותו, גדלנו יחד. מצד אחד הוא היה דון- ג'ואן, חביב
הבנות, מצחיק, אחלה גבר בשביל הבנים. מבחוץ כולם ראו בו את
התגלות היופי ואהבת החיים, ומצד שני, הוא כבר חשב על התאבדות
בגיל שש.
באחת משיחות הנפש שהיו לנו, הוא סיפר לי איך הוא היה חוזר
מביה"ס בכיתה ב'- ג' וחושב להתאבד. תמיד היה לו רע. גם כשהיה
לו טוב בחיים, הגיע משהו שהרס לו את הרגע.
כל פעם היו לו תקופות. כשסיים את החטיבה, נהיה לו רע שהוא עוזב
את החברים שלו. בתיכון, הייתה לו תקופה רעה בזמן הבגרויות,
ובצבא - טוב, בצבא לכולם יש תקופות.
אחרי הצבא הוא הלך ללמוד, ובמקביל עבד ובאמת שידר הצלחה. כל
פעם שהיינו נפגשים, ראיתי בעיניים שלו שטוב לו. הוא זרח והצחיק
מהבטן.
אני חוזר עכשיו מהלוויה שלו, הלוויה מסריחה בדיוק כמו החיים
שהיו לו. כמו שהוא הרגיש אותם.
גשם, בוץ, אפילו הארון החליק מהידיים של נושאיו, אבל בסוף הוא
נקבר. אולי עכשיו יותר טוב לו, אולי.
בפעם האחרונה שראיתי אותו, זה היה כשחזרנו מהלוויה של חבר
ילדות משותף. אותו חבר, נהרג באיזו פעולה צבאית מיוחדת, כשעשה
מילואים בג'נין.
בהלוויה, שהתקיימה במזג-אוויר מצוין, ובכלל - הלוויה כמו
בספרים, כיאה לבנאדם כמו אותו חבר, ספדתי לו.
על הקבר ספדתי לו כמו שהתאים לו, מלח הארץ. בסוף אמרתי משפט
שנחקק לי בזיכרון "בנאדם לא מת עד שלא שוכחים אותו, גל יחיה
לנצח".
כולם הנהנו בראש או אמרו בשקט "נכון, נכון".
אני עכשיו בפקק. זאת שלידי נרדמה. אני מסתכל בראי ורואה אותו
יושב שם בספסל האחורי של הרכב. הוא מסתכל עלי, מחייך את החיוך
השרמנטי שלו ואומר לי "בנאדם לא מת עד שלא שוכחים אותו, אני
כבר מת מזמן". ואז הוא פשוט יצא מהאוטו. ידעתי שאין טעם לרדוף
אחריו, לפני פחות משעה הייתי שותף לקבירתו מתחת שלוש מטר של
אדמה.
אני מגיע לדירה, זאת שאיתי הלכה לישון, אני מעיר אותה ומזיין
לה את הצורה. יכול להיות שהיא מרגישה עם זה רע, אבל אני עושה
את זה מכורח הנסיבות.
החבר הכי טוב שלי התאבד בגלל ששכחתי אותו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.