ההיו הימים הטובים. מרגישה אני שלא

מרגישה אני שהיו הימים משכבר השנים.

המסע הנמשך לעולמים.

מבטא אותי בצלילים ומילים.

ואין אני צליל ואין אני מילה,

אני אדם, אולי לא מושלם

אבל אדם.

כל תחנה בחיי מסומנת על ידי ריחות וצלילים

לא פרצופים לא אנשים,

רק רגשות שחוקים מאותם ימים בודדים.

ואין איש שיביא יד בעת צרה ואין איש שיעזור

כשאני צריכה.

רק מנגינה וצליל ובראש אומרים לי לא לחשוש.

ההיו אותם ימים?

הימים העצובים?... מרגישה בודדה כל כך מבפנים.

ורק  הצליל והמילה מחזיקים אותי על קרקע פוריה.

ממשיכה לא כי רוצה, ממשיכה כי הצליל שבראש לא נחבא!