אני עולה על האונייה הכי גדולה בתבל, כך לפחות נדמה לי. אונייה
עם שלושה סיפונים, בריכת שחייה וכמה חדרי אוכל. כן גם  שני
מטבחים חלבי ובשרי, בגלל הרבנות, ויוצאת לשייט חופים.

רגע, רגע, מה זה עולה? למה לאונייה, עם מי?

ועכשיו אני בבעיה אמיתית. כי יש דברים שעדיין יפה להם השתיקה.
שמורים בגנזך הפרטי עד...  כל שאני יכולה לומר שהנסיעה  ההיא
הייתה פרס על שם גב'-אחת-עם-כסף, שהוענק לתלמידים מצטיינים.
לשייט  הזה היו אמורות לצאת שתיים. אני ותמי, שמאז ימי התיכון
אנחנו הולכות  ביחד, צבא, לימודים, אקדמיה.

אבל, בטקס הסיום משום מה  הכריזו עלי ועל רחל. לחצנו את ידה של
גב'-אחת-עם-כסף וכעבור זמן לא רב העפלנו על האונייה.  מודה
ומתוודה, עליתי על האונייה ברגשות מעורבים, בגלל העניין ההוא
עם תמי  וגם בגלל השיחה  שלא התקיימה בינינו ערב הנסיעה.

אני לא יודעת אם יצא לכם אי פעם לצאת לשייט חופים באגן הים
התיכון? בשבילי  הייתה זו הפעם הראשונה שבכלל יצאתי את  גבולות
הארץ. למעט כמובן הפעם ההיא, כשעלינו צפונה ושמנו רגל אחת  כאן
ורגל שנייה שם ליד השלט של גבול. הצטלמנו כמו גדולים וצעקנו
אנחנו  בחו"ל.

אבל כאן  על האונייה לא הרגשנו חו"ל, רק בתוך בועה המנותקת
משאר חלקי העולם. מלצרים בבגדים מגוחכים עם שרוולים מפוספסים.
הופעות בידור של שחקנים  שנדמה היה לי שהם מהשורה הראשונה.
והעיקר כל האונייה מלאה ישראלים, שחלקם מכירים עוד מזמן וחלקם
מכירים מעכשיו. לא עבר חצי יום והכרנו כמעט את כולם. בעיקר את
אלה שהעיניים יוצאות להם מחוריהם בכל פעם כשעוברת חתיכה מול
עיניהם.

חו"ל כמו בארץ, רק בשפה זרה. התחלנו בחפירות באי יווני,
שהזכירו לי את קיסריה, רק שאצלנו יותר יפה. אחר כך הגענו להרים
מכוסים עצי זית, שגם זה כמו בהרי ירושלים, רק יותר נמוכים.
ואחר כך הגענו לחוף שלא היה בו בכלל חול כמו שצריך, אלא רק
זיפזיף וכמובן ששלנו בחיפה יותר רך ומושלם.

אלמלא הבריכה שעל האונייה והמסיבות, ממש לא 'מי יודע מה' השייט
חופים הזה. כל זה נכון עד הלילה השלישי. הים שעד כה היה נעים
וסובלני התחיל להראות לנו כוחו ולמרות שסיפרו לנו שיש לאוניה
בוכנות הידראוליות, התחלנו לחוש את עוצמת הגלים.

על מסיבת הריקודים בכל זאת היה קשה לוותר, ועוד יותר על
המשקאות האלכוהוליים שפוזרו כאן בשפע וחופשי חופשי. בהתחשב
בעובדה שעד כה שתיתי  רק בליל הסדר וגם אז רק יין אדום, החזקתי
מעמד כמו גדולה. לגמתי ויסקי-קולה כדי לא אחוש בטעם הנורא של
ויסקי  נקי, וחגגתי. עד... עד שאחד הגברים שהתיישב לידי, חשב
שצריך לעשות עוד  יותר פוזות ממני, הדליק סיגר. וכן, ריח של
הסיגר עם, גלים  גבה גלי  וויסקי לא הולכים כל כך טוב ביחד.

רצתי כל עוד כוחי בי לחדרון שלנו  בבטן באונייה. ודי מהר
וויתרתי על  ארוחת הערב והמשקאות, כל כך חבל. הראש שלי עדיין
המשיך להסתובב פעם לכאן ופעם לשם עם נדנודי האונייה. אז מה הכי
פשוט מאשר לעלות על הסולם ולשים קצת את הראש על כרית? נדמה
לכם. לא ממליצה לכם לעשות את זה, כי איך שאני עולה,  האונייה
נעה אנה ואנה, הסולם ניתק ואני משתטחת אתו על הרצפה ועכשיו הכל
מלא דם.

אני לא מאלה שמאבדת עשתונות. אז לקחתי  מגבת, הרטבתי במים
והנחתי על אפי שהחל מתנפח, אחר כך גיליתי  שזה אמנם דם מהאף
אבל לא מהמקום שמשם תמיד יורד דם. אלא מפצע פעור. המזל שלי
שרחל הגיעה אחרי כי גם לה נעשה רע מהסיגר, אבל עדיין הייתה
במצב הליכה והיה לי עוד מזל כי רופא  האונייה הוא מהדור החדש
שיודע שלא כדאי לתפור, רק לשים פלסטר פרפרים. טוב זו הסיבה
שאין לי אף תמונה למזכרת מהנסיעה הזו על האונייה. אתם הייתם
מצטלמים עם אף נפוח מכוסה בפלסטרים?

אם אתם חושבים שאני מסוג האנשים שלוקחת הכל ללב ובגלל אף נפוח
גמרתי את הטיול שלי אז טעות בידיכם, דווקא המשכתי ליהנות. לאלה
ששאלו אותי, סיפרתי שהחלטתי לעשות  בלילה ניתוח פלסטי, לתיקון
האף. אחת שלקחה  אותי ברצינות הביטה בי והעירה,  "אבל אתמול
התרשמתי שיש לך אף נהדר, לא היית צריכה." מה אגיד לכם משפטים
כאלה תמיד קונים אותי... עד היום.

אבל  נפילה או לא נפילה, החיים נמשכים. הספקתי לפלרטט עם איזה
במאי קולנוע  מזדקן ושלושת חבריו, ולספר להם סיפורי אלף לילה.
לרקוד עם חצי מנבחרת הכדור-סל שאמורה לרדת בצרפת, להתמזמז עם
שניים מהשחקנים ולהתנשק בעדינות עם שחקן שלישי. רק על הירידה
לחוף, לאיזה ביקור נוסף בעתיקות אני מגיבה ב: "לא תודה."
נשארתי  באונייה מרוקנת, ואז פגשתי  את  יפתח, האלחוטן.

יפתח, אפשר לומר עליו הכל ובעיקר שהוא גבר מדליק. כלומר מדליק
סיגריה בסיגריה. סיפורים יש לו על כל חוף שבו ביקר אי פעם,
מצחיקים כאלה שאחרי שנייה שוכחים מה אמר, רק זוכרים שצחקנו. מה
שהפתיע אותי בהתנהגות של יפתח שהוא הסתובב עם כוסית משקה ביד
כמו בסרטים, ולא רק שהחזיק כוסית, הוא גם הקפיד למלא אותה מידי
פעם כך שאי אפשר היה לדעת כמה שתה או ישתה.

יפתח דאג לספר לכל הבנות שיש לו אישה ושלושה ילדים בבת-ים,
שלדבריו זה המקום לגדל בו ילדים. כשהמשקאות כבר מתחילים להעלות
את המפלס הוא זורק לעברי, "את תראי יום אחד,  לא ימצאו אותי
ורק הכרישים ייהנו ממני." אבל עם כל שלל הבדיחות שתקע קודם,
אני רק מחייכת. לא יודעת אם מתכוון לכך ברצינות או שהמשקה מדבר
מגרונו.

יפתח חזר על המשפט הזה גם בחברותא, בהפסקות שהיו לו בין
המשמרות. יפתח עובד במשמרות כאלה מוזרות. ארבע כן וארבע לא.
אין לי מושג מתי הוא ישן. יכול להיות שבמשמרות של הכן. כי
במשמרות של הלא הוא תמיד מוקף נוסעים, מספר בדיחות ממוחזרות,
כי חלקן כבר שמעתי קודם. אחרי כל חמישה משפטים הוא תוקע, "יום
אחד  לא ימצאו אותי ורק הכרישים יעשו חגיגה." וכל הקבוצה פורצת
בצחוק כאילו שזו עוד בדיחה שלו. מדי פעם מגיב אחד החכמים -
"נראה אותך, אין לך דם." והשאר צוחקים עוד יותר חזק.

על האונייה, הזמן נדמה כנצח אבל מסתבר שגם הנצח יום אחד נגמר.
אחרי שאני מפסידה איזה שלושה דולר בקזינו של  מונטה קארלו,
וקונה כמה בובות לאימא שלי בנאפולי, אנו כבר בדרך חזרה.  את מה
שנשאר לי עודף,  מדמי הכיס שקיבלתי, החזרתי לאימא שלי שדחפה לי
אותו בחזרה. "תשאירי אצלך, ובהזדמנות תחזירי לי," אמרה, אבל
משום מה אף פעם לא יצא לי. גם הבובות שהבאתי לה עומדות אצלי
בארון הזכוכית כבר כמה שנים טובות.

אבל שלושה שבועות אחרי שאני כבר על הקרקע ועל האף שלי אין כמעט
שום סימן שהיה בטיול ונפל ונחבל. אני שומעת בחדשות שהאלחוטן של
אוניית הפאר נעלם אחרי חצות וגופתו לא נמצאה.  וזה כבר משנה לי
את הסיפור לתמיד.

לפעמים אני שואלת את עצמי האם הייתי יכולה לעשות משהו כדי
למנוע מוות מטומטם שכזה. אני יודעת שלא. לא היה לי  אז, לא את
הידע ולא את הניסיון להבחין בין אדם שבאמת רוצה להתאבד, ובין
אדם  שרק מדבר על כך. גם היום עדיין אני חושבת שאין לי. אבל
היום אם אני שומעת על אדם שמדבר על התאבדות, מייד נדלקות לי
אנטנות ואני מנסה לברר עוד כמה פרטים. לא שזה תמיד עוזר. אז
נשאר לי unfinished business עם יפתח ובאיזה שהוא מקום אני
אפילו קצת כועסת עליו על שהפיל עלי תיק שבשום אופן אינני יכולה
להשתחרר ממנו לעולם, כי הוא איננו ואינני יכולה לכעוס על אדם
שכבר מת, נכון?

אבל הכי חשוב,  זה ה   unfinished business    שהיה לי עם תמי,
שלא יצאה אז לטיול. למרות שלכל הדעות הגיע לה, אפילו יותר
ממני. שנים לאחר מכן, יסתבר לי שלא נבחרה לקבל את הפרס  רק
בגלל שהייתה בת למשפחה יוצאת מזרח אירופה. אז באותם השנים היה
חשוב מאוד לעשות אפליה מתקנת. ומישהו  שם בהנהלה-הראשית החליט
שלא נורא  אם היא לא תצא, כי היא בטח תוכל להרשות לעצמה. לכן
נבחרה רחל שנולדה שתי אצבעות מפריז, ותמי נשארה בבית, אפילו
בלי לדעת למה.

אתמול כשהגיע ההודעה בטלפון שתמי קיבלה את תואר פרופסור, קפצתי
משמחה ומיהרתי להתקשר אל ההוא  מההנהלה-הראשית. לא, לא הזכרתי
לו את הסיפור על הפרס,  הספיק לי שאני ידעתי שלפחות כאן המעגל
נסגר.