ככה, עם הטלטולים של האוטובוס, כשהמשקפי שמש מכסות לי חצי
פרצוף, כמעט אי אפשר להבחין בדמעות. רק מי שיסתכל ממש טוב
יבחין בלחיים הרטובות.
אולי אני סתם טעונה רגשית בגלל הטירונות והכל, אבל זאת לא
הסיבה לבכי שלי. אני יודעת שכולם חושבים שקשה לי בצבא, אבל הם
פשוט לא מצליחים להבין. בעצם, אני בכלל לא מנסה להסביר.

כבר שמונה חודשים שאני בוכה בגללו, על כל רגע של אושר יש לי
שבועיים של אומללות, והמצבי רוח האלה הרסו לי הרבה, אז ברוח
הבגרות החדשה שפקדה אותי - שאולי בעצם כן מתקשרת לצבא, החלטתי
לסיים עם זה, די. וכרגע, אני עוד נחושה.
בוכה, אבל החלטית.
את המטען הזה אני לא גוררת איתי לצבא.

כבר הגענו לבסיס אז הייתי חייבת לדגם את עצמי, משימה שהתבררה
כמעט כבלתי אפשרית נוכח האיפור המרוח והעיניים הנפוחות, אבל
למזלי חצי מהבנות נראו ככה - שביזות יום א' וכו'... ובשיחת
פתיחת שבוע עם המ"מ כמעט נשברתי מחדש במחשבה שבפעם הבאה שאני
אהיה בבית זה ייגמר, אבל הצלחתי להחזיק את עצמי, וכל הכבוד
לצה"ל.
ביום חמישי, כשכבר היה אפשר להרגיש את היציאה הביתה והיה לנו
תרגיל חדירה לבסיס, אני זוכרת איך כששכבתי מתחת למיטת שדה, עם
קורי עכביש בשיער וקנה הנשק מציץ לכיוון פנים האוהל, הסתכלתי
למעלה ובין כל האפור והירוק זית, והבנות שמשום מה הרגישו צורך
לשיר "הבאנו שלום עליכם" כשהן מדמות עצמן נמלטות מפני מחבלים
(בכל זאת, דפ"ריות של 00) וניסחתי לעצמי את השיחה - כי ככה זה
בצבא, צריך לנצל כל רגע פנוי.
ידעתי שזה לא הולך להיות קל, ושאני אצטרך להיות חזקה ולא
להתחרט, כי כבר ניסיתי הכול איתו - כעס, ידידות, תמיכה, הסברה,
כלום לא עוזר. בסוף הוא תמיד חוזר אליי שיכור, מסומם, מעורער,
וכל התחלואות האחרות ומבזה אותי, אותו, ולצערי גם אנשים נוספים
בדרך. אני גם יודעת שהוא רוצה להשתנות, פשוט לקח לי זמן להבין
איך אני אמורה לעזור לו. אבל כמו שנאמר, עדיף מאוחר מאשר אף
פעם לא.

בצבא כל הזמן מדברים איתנו על מעצורים, מעצורים בנשק. כל מיני
דברים שגם אחרי שהתכוננת לירות, מנעו ממך את הירי. מחסנית
ריקה, כדור תקוע, כאלה.
אני, אני המעצור שלו. כל פעם שהוא מרגיש שהוא הגיע לתחתית
ומקבל החלטה להשתנות, הוא בא אליי אחרי שפישל שוב באיזו דרך,
ובמקום לשלח אותו לדרכו אני מלטפת אותו.
בן אדם צריך להרגיש את הכאב של התחתית בשביל לרצות לעלות
בחזרה, ואני הריפוד של התחתית הזאת. הוא שם, אבל זה מרגיש לו
מספיק נוח.
אז החלטתי לגמור עם זה. בשבילי, אבל בעיקר בשבילו. ישנם רגעים
מעטים בחיים שאתה יודע שעשית מעשה לא אנוכי, וזה אחד מהם. כי
לולא התקווה שיהיה לנו יותר טוב בנפרד, מצידי, יכולנו להירקב
ביחד לנצח. למי אכפת שבסוף הוא יודה לי? כרגע אני לבד, ומפחדת.
מפחדת ממה שיכול לקרות, וממה שכבר לא יקרה לעולם.

נגמרה הטירונות. אני בבית, וכבר אמרתי לו שצריך לדבר. אזרתי כל
השבוע אומץ ועכשיו זה רגע האמת. שש שנים של היכרות מגיעות
לקיצן, יותר הוא לא יחכה לי. אני יודעת, כי ככה תכננתי את זה.
אין פירצות בנאום שאני עומדת לדפוק לו, וגם אין דרך חזרה.

עכשיו באוטובוס, בדרך לבסיס החדש שלי, טלטולי הדרך עוזרים
להפחית את הכאב בבטן, ההרגשה של בלעדיו. וכבר לא אכפת לי שהם
רואים את הדמעות. והמשפט האחרון שאמרתי לו לא יוצא לי מהראש.
אני מנסה להיזכר בכל הרגעים היפים שלנו, וכלום לא עולה. וכואב
לי, כל כך כואב.
אני לא יודעת מה יהיה, ולגביו אני בכלל לא בטוחה, אבל אני
אתגבר. שוב.

ואמרתי לו שלא משנה כמה בנות הוא אהב, או כמה בנות יאהבו אותו,
הוא אף פעם לא יצליח להבין כמה אהבתי אותו. ותודה על הכל.