רוב הזמן אני חושב שאני סתם מישהו רגיל. לפעמים אני חושב שאני
מיוחד. מה עדיף לדעתכם? חלק מכם בטח חושב שעדיף להיות מישהו
מיוחד, שונה, להיות בולט, לא ללכת בתלם, לסטות הצידה מהשביל
שהתווה העדר. חלקכם בטח יטען שאין כזה דבר להיות מישהו רגיל.
הרי כל אחד שונה מהשני, לכל אחד יש יחוד, משהו שמבדיל אותו
מהשאר, אין שני אנשים זהים בדיוק כפי שאין שתי טביעות אצבע
זהות. חלק מכם אולי יחשוב כמוני.
אגב, אני לא יודע למה אני פונה "אליכם" בלשון רבים. אני בכלל
לא יודע אם מישהו יקרא את מה שאני כותב עכשיו. פעם אמרו לי שאם
פונים לקורא, כדאי לעשות את זה בלשון רבים. אם תחשבו על זה, זה
קצת טיפשי, גם אם יותר מאדם אחד יקרא מה שכתבתי, הרי כל אחד
קורא את זה לבד, בפני עצמו. ואם ככה, אז למה לא לפנות בלשון
יחיד - "אתה" או "את"? אני כביכול פונה לשכל הקיבוצי של כל שאר
האנשים שהם אינם אני, ומדבר איתם בנושא זה או אחר, למרות שאני
יודע שאין כזה דבר שכל קיבוצי. כל אחד חושב משהו אחר, ולכל אחד
יש את הדעה שלו. כדאי שתהיה לו, בכל אופן. אני רואה שקצת סטיתי
מהנושא שהתחלתי לדבר עליו, למרות שאני לא בטוח אם הנושא הראשון
עדיף על השני. הרי הן הלבטים שלי כיצד לכתוב והן ההשערות שלי
לגבי איזה מן אדם אני, מעניינות אתכם כשלג ד'אשתקד. הדבר שהכי
מעניין את רובכם זה אתם ומה שנמצא ברדיוס הקטן יחסית מסביבכם.
אגב, בהתחלה כתבתי "כולכם", ואז תיקנתי ל"רובכם". הכללות זה
דבר טיפשי, ככה לפחות נראה לי.
לפני כמה זמן קראתי ספר שכתב איזה סופר צעיר,  אחד מהסופרים
הצעירים שצצו לאחרונה כפטריות לאחר הגשם. לאורך כל הספר שלו,
הוא קפץ מנושא לנושא כל שורה שניה בערך. זה די עצבן אותי
בהתחלה, עד שהתרגלתי, ואז זה עצבן אותי רק קצת. אני לא מנסה
להחזיר לכם, או לנסות את כוחי בסוג כתיבה כזה, אני פשוט יושב
וכותב כאילו אני מדבר עם מישהו, וככה פשוט יוצא שדבר מוביל
לדבר. זה בדיוק מזכיר לי שפעם ...... סתם, בצחוק, אני אשתדל לא
להסחף יתר על המידה, אחרת אני לא אצליח להגיד מה שבאתי להגיד.
אם זה בכל זאת מרגיז אתכם, יש לי פתרון: אתם יכולים להפסיק
לקרוא. אני לא כותב את זה על מנת להתגרות בכם, חלילה. ברור לי
שלא קל להפסיק לקרוא משהו באמצע רק בגלל שהציעו לכם להפסיק.
אבל אל תתביישו, אני לא אדע מכך, ובטח לא אעלב. אני אפילו אעשה
לכם ג'סטה-   אני אשאיר כמה שורות רווח, ותוכלו להגיד שחשבתם
שזה הסוף או כל תירוץ אחר שיעלה במוחכם.







הלו? יש פה מישהו או שאני לבד? אני מקווה שלפחות מישהו אחד
נשאר איתי, אחרת בשביל מה אני כותב?? אני יודע שאמרתי שאני לא
אעלב, אבל בכל זאת, זה לא נעים אם כולם עוזבים באמצע. טוב,
קורא נאמן ויקר שלי, אני אתייחס אליך בלשון יחיד מעתה, כדי
שתרגיש יותר שייך ומחויב אלי ולמה שאני כותב. כי אם גם אתה
תטוש אותי, אני אקח את זה ממש קשה.
אני חוזר עכשיו, ברשותך, לנושא שהתחלתי בו. אולי כדאי שאני
אבהיר את עצמי, כי אני לא בטוח שהבנת אותי כראוי. קודם כל, אני
מודה שאני רוצה להיות מיוחד, ולא רגיל. אבל כשאני אומר מיוחד,
אני מתכוון לכך שאני רוצה לדעת או להיות מסוגל לעשות דברים
שאחרים לא יכולים, להיות טוב יותר מאחרים בתחום מסוים או בכמה
תחומים. אני רוצה איזו נישה שאני אדע שהיא שלי ורק שלי, ושבה
אני תמיד אנצח את כולם. אני אתן לך דוגמא: אני שוחה מדי פעם,
ואני אפילו די טוב בזה. אבל עדיין, תמיד יהיו כאלה ששוחים יותר
מהר ממני, שחיינים מקצוענים, למשל. אני גם טוב יחסית במקצועות
הריאליים, ואפילו אוהב מתמטיקה (אל תלגלג !), אבל אני יודע שיש
הרבה ששמים אותי בכיס הקטן בתחום הזה. אפילו בכתיבה זה ככה,
כמה שאני לא אתאמץ, אני לא אכתוב סיפורים או ספרים כמו ש"י
עגנון, ולא שירים כמו ביאליק. אין מה לעשות. כל זה הוביל אותי
למסקנה שאני ממש לא מיוחד, אין תחום שאני שולט בו הכי הכי,
משהו שאני נחשב בו אורים ותומים. פעם אולי היה, אבל עכשיו כבר
אין. אתה בטח תגיד שמה שמיחד כל אחד זה השילוב של הדברים שהוא
טוב בהם, יחד עם החסרונות שלו. אולי אתה צודק, אני בטוח שאני
שוחה יותר מהר מש"י עגנון, ואולי אני גם כותב שירים יותר
מוצלחים (יש דבר כזה בכלל?) ממארק ספיץ. אבל עדיין, זה לא תמיד
מספק. הרי לכל אחד יש שאיפות, וכל אחד רוצה להיות ממש טוב
במשהו. אני מקווה שאתה מבין אותי, וגם אם לא, אז לפחות ניסיתי.
אגב, במידה ואתה זו בכלל את, אז קבלי את התנצלותי הכנה, ואת
המלצתי להמיר את כל ה-"אתה" הקודמים והבאים ב-"את".
יש עוד משהו שאני רוצה לכתוב, אם כבר אני בשוונג. לא אכפת לך
להשקיע עוד כמה שניות, נכון? זה לא קשור לכלום, אבל יש הרבה
דברים שלא קשורים לכלום, ככה שזה פשוט אחד מני רבים. יצא לך
פעם לחשוב מה היה קורה אם היו מאפשרים לך לבקש משאלה? מדי פעם
אני חושב על זה, בעיקר כשמשעמם לי. ברור שיש כללים די נוקשים -
יש רק משאלה אחת (כבר שמעתי על אנשים שנתקעו עם נקניקיות על
האף בגלל שנתנו להם יותר ממשאלה אחת), ואסור לבקש משאלות
נוספות או להיות "כל יכול", או כל דבר בסגנון. תמיד יש לי את
הדילמה, האם לבקש משהו בשביל עצמי או בשביל הכלל. אני מודה
שאני מאוד רוצה לבקש משהו בשבילי, אבל אפילו כשאני חושב על זה
בתוך תוכי, לא נעים לי להיות עד כדי כך אגואיסט. אז בוא ניתן
עוד הקלה - חייבים לבקש משהו עבור עצמך, אך ורק עצמך. זה מפשט
את העניינים, אני מקווה. מבחינתי זה בכל זאת מתקשר לנושא
הקודם, אפילו אם בדרך עקיפה. אני תמיד מבקש להיות מומחה, מישהו
שאף אחד לא מגיע לדרגתו בתחום מסוים. למשל, להיות כלי עולם
בפיסיקה, ולהמציא המצאות שאף אחד בכלל לא תיאר לעצמו שהן בגדר
האפשרי, או להיות האצן הכי מהיר בעולם. אני מניח שזה משהו
אישי, שכל אחד צריך לדון בזה עם עצמו ולהחליט.
אגב (אגב, אגב זו מילה נהדרת, כל החיבור הזה מבוסס על המילה
הזו), למקרה שתהית איך נתקעו לי בראש כל הרעיונות והמחשבות
המגוחכים האלה, ואני יודע שממש לא תהית, אז לפחות על החלק
האחרון, זה שאתה קורא עכשיו, חשבתי כשהייתי בבית כנסת.
אני רואה מכאן את השפתיים שלך מתעקלות במעין חיוך של לגלוג.
דוס, בור, חשוך, לא נאור, בטח כל המילים האלו קופצות לך לראש.
לי הן תמיד קופצות, לצערי. אז מה?? אז יוצא לי ללכת לבית כנסת
כל שבועיים-שלושה. סתם לבדוק אם התחדש משהו, אולי הגיע המשיח
ומחביאים אותו, לא יודע. אני גם חושב שאנשים דתיים יותר טובים
מאנשים חילונים. הרי יש להם כל כך הרבה מצוות וחוקים ששומרים
עליהם בדרך הישר, והם חייבים להיות טובים, לא משום שהם פוחדים
להכנס לכלא, אלא מפני שהם פוחדים להכעיס את אלוהים. ומי רוצה
להכעיס את אלוהים?
האמת שחשבתי שדתיים הם אנשים טובים יותר מחילונים עד שכמה
מהאנשים הטובים האלה ירו אתמול בכוונה בתינוקת בת חמישה
חודשים. הכללות זה דבר טיפשי, כבר אמרתי? שיט, בלי פוליטיקה!
אולי כדאי שנפסיק את השיחה הקולחת הזו עכשיו, לפני שנגרר
לחילופי מהלומות, אז תודה על הקשב, קום שטוף פנים ו... בהצלחה,
נראה לי.