זה היה בוקר מסריח, ככל בוקר אחר. לא יכולתי לפתוח את עיני
משום הזוועה הצהובה אשר נדבקה עליהם והופיעה משום מקום במהלך
הלילה (לפי אריסטו ישנן תופעות רבות אשר על בני אדם אין להבין,
וזו אחת מהן).
לפתע חשתי בלחץ על שלפוחתי, שהתמלאה במהלך הלילה (גם כן אחת
מתופעות טבע אשר עליהן דיבר אריסטו) ונאבקתי בתכריכי המוות אשר
נצמדו לגופי, אשר רוב האנשים מכירים בשם הלא מזיק "שמיכה", עד
אשר הצלחתי לנתק את גופי מהם ומהסדין. השתרכתי בכבדות לכיוון
השירותים, מהלך כסהרורי, מסתמך על זכרוני בלבד כדי להכווני
לכיוון השירותים, ידי מושטות לפני כדי למנוע התנגשות חסרת מזל
בקיר תועה. הגעתי לשירותים בהקלה לאחר מסע מפרך של שני מטרים
מפתח חדרי ושיחררתי את שלפוחיתי מהכאב, אשר ליווה אותה עד כה.
לאחר מכן ניסיתי לשטוף את פני, וגירדתי את הזוועה הצהובה מעיני
כך שיכלו הן להיפתח למחצה. הרגשתי מרוענן במקצת, אך בהחלט לא
עירני, לא ולא. גררתי את רגלי לכיוון המטבח עם חיוך קלוש על
פני החיוורות, ובעיניי החצי הפתוחות, למרות היותן מוקפות
בעיגולים שחורות ניתן היה לראות עליצות. מחשבה אחת בראשי,
הקפה.
הקפה, משקה האלים, במחשבתי הרחתי את ריחו האלוהי, טעמתי את
טעמו המעורר. ובפרט חשבתי על הקפאין אשר גופי זעק לו כאדם, שלא
שתה שלושה ימים זועק למים באמצע המדבר, בעודו קשור ברצועות עור
ההולכות ונמתחות בגלל החום, וכוס מים נמצאת במרחק ראיה ונגיעה
ממנו עד כדי שיכל לחוש את הקרירות הנעימה והנוזלית שלה
בדימיונו. דידתי בגמלוניות על הכלונסאות אשר רוב האנשים קוראים
להם רגליים לתוך המטבח, תמונת ספל הקפה המהביל בראשי הדבר
היחידי שמניע אותי ושמונע ממני מליפול על הקרקע באפיסת כוחות.
שלחתי את ידי במאמץ עילאי ובחרתי ספל ככלי הקיבול לחומר הקדוש
הקרוי על ידי האנשים הפחותים יותר "קפה" בחנתיו בעיניי לפגמים,
אשר יפסלו אותו מלקבל לתוכו את הנוזל העילאי. הוא היה לבן, ללא
סדקים בזיגוג, ללא כתמים מבישים, לב קטן ובו הרישום 'I Love
Mama' עיטרו אותו. אכן כלי הראוי להכיל את משקה האלים העליון,
שאנשים ללא הבנה אמיתית יקראו בשם המזלזל 'קפה'. הנחתי את הספל
בעדינות ובכבוד במקומו הטקסי בשיש, היכן שמעגל קטן, יבש וכבר
בלתי ניתן להסרה של נוזל שטפטף מאלפי כוסות קפה הונחו לפני כן
סימן את הטריטוריה כמקודשת. שלחתי את ידי בהיסוס, כשל אדם
המתקרב אל מקום משכנו אל אלוהים בכבודו ובעצמו, ופתחתי את
הארון הקטן, אשר פתחתי פעמים כה רבות, ושלפתי בזהירות מחושבת
ובעדינות מפלצתית צנצנת לבנה ופשוטת מראה, אשר הכילה את גרגירי
החומר הקדוש, מהאיכות המעולה ביותר שידי הייתה משגת.
בעזרת ידי השנייה פתחתי את מכסה הצנצנת בצליל 'פלאק' משביע
רצון וארומת הגרגירים המושלמים, בצבע החום מילאה את המטבח,
דוחקת את ריח השומן והפופקורן השרוף ששוררים שם מאז חיממתי
פופקורן יותר מידי זמן במיקרוגל. עמדתי שם ללא תזוזה, שואף
לקרבי את הריח המעולה הזה, המעלה זכרונות מתוקים מרירים על
בקרים כה רבים, כמעט ומתעורר מהריח לבדו, חשתי כיצד רגלי
מתייצבות מעט. לאחר כמה רגעים מלאי אושר נזכרתי במשימה הקדושה
העומדת מולי וחזרתי להשלמת טקס הקפה. בעזרת כפית הקפה הטקסית
שלי (בעלת הידית הארוכה והעיצובים המיסתוריים משהו שקניתי בשוק
מאיזה בדואי, הם מבינים בקפה שלהם) חפנתי כמות גדושה מהחומר
הסמיך, בעל המרקם והצבע שגרמו לליבי העייף לקפץ והנחתי ברוב
חשיבות בתחתית הספל.
המראה של גרגירי הקפה הנחים בקרקעית הספל גרמו לי לחוש שלווה
בצורה כלשהיא, וארומת הקפה קראה לי, אמרה לי להוסיף את המים,
לשתות אותם כך. כמעט והתפתתי לעשות זאת, אך נזכרתי שעלי להנות
מהקפה במלוא הפוטנציאל שלו או שהטקס יהיה חסר משמעות. שלחתי את
ידי החולשה פעם נוספת, הפעם לצנצנת הסוכר, חשתי את העייפות
בידי ושוב הבנתי כמה אני זקוק ללגימה מהמשקה, ולתת למרקם
המרגיע שלו להרוות את גרוני, למלא את עורקיי שוב בנוזל החיים
ובקפאין המהולל השוכן בו. בעזרת הכפית הנחתי שתי כפיות סוכר
לצד ערימת הקפה האלגנטית בקרקעית הספל, הניגוד בין הסוכר
הקרירות הלבנה של הסוכר לעומת החמימות החומה של הקפה היה יפה
בצורה שגרמה לעיני לדמוע, עירבתי אותם באלגנטיות עם הכפית לפי
כללי הטקס, יוצר תערובת אחידה ומושלמת של סוכר-קפה. הקומקום
החל לשרוק בחדות, מסמל שהמים רתחו הם, הזדחלתי באיטיות לכיוון
הכיריים, מתנודד קלות. הרמתי את הקומקום והתבוננתי באדים
בדקדקנות, ובעקבות ניסיון של שנים הגעתי למסקנה שהטמפרטורה
היתה מדוייקת להכנת הקפה. דידתי לי מלא בשמחה וציפייה בחזרה
לכיוון ספל הקפה ומזגתי את המים בעדינות ואיטיות לספל, צופה
במים המתמזגים ומסתחררים סביב לתערובת האלוהית השוהה בקרקעית
הספל, ממיסים אותה, מרככים אותה מתאחדים איתה.הארומה המופלאה
הכתה בפני בחוזקה כזו שההלם כמעט גרם לי ליפול מעל רגלי
הרעועות גם כך. לקחתי שאיפה עמוקה והרחתי את המים המהבילים,
המשחררים את הקפאין מגרגירי פולי הקקאו הקלויים באהבה, משחררים
את הטעם המוכר והאהוב.
בעוד גופי כולו זועק ללגימה, שמרתי על קור רוחי, שומר על כללי
הטקס ועל הכבוד לקפה.
ערבבתי קלות בכפיתי הטקסית את הקפה במעגליות והוצאתי אותה,
מניחה ברוב כבוד בכיור.
הארומה שלו הממה את מוחי, שטפה את גופי כולו, הרגשתי צלול יותר
מאי פעם, ומסוחרר יותר מאי פעם-הקפה היה מוכן. לפתע ניקרה
בראשי מחשבה, חבריי אשר נחמדים הם, אך לרוב לא מכירים את
משעליו הקסומים של הקפה באדיקות כמו עבדכם הנאמן הציעו לי
לנסות ולהוסיף חלב לקפה. 'מה כבר יקרה?' תהיתי לעצמי, בעודי
מתגבר על הרעב לקפאין והוצאתי את קרטון החלב מהמקרר באיטיות
צבית. הטתי את הקרטון קלות וזרם חלק ומפותל של הנוזל הלבן החל
לזרום ביציבות ממנו. מוחי קלט כל שבריר שניה מהזרימה, החלב
נדמה בעיני סמיך כלבה, ומסוכן כמו אחת. נשפך הוא באיטיות מרגשת
אך מהממת חושים מטה, לאט לאט, עד שהגיע לנקודת המפגש שלו עם
נוזל האלים המהולל. שלושה דברים קרו באותו הרגע:
אזעקה מטרידה בווליום גבוה עד מאוד הושמעה בתוך ראשי ואור אדום
נדלק והבהב בצורה מעצבנת, צליל 'פלאפ!' חלוש ומבשר רעות נשמע
בעוד נתז קטן מהנוזל המהולל והשחור לשעבר שכעת היה קרמי משהו
הועף לאוויר מאליו ונחת על השיש והדבר השלישי היה שמבין הנתז
קפץ לו אדם ממוזער, בגודל זרתי ומושלם בכל מובן המילה ועמד
ברוב הדר עם עורו השחום מולי. משהו בגופי זעק וזיהיתיו מייד,
היה זה הקפאין. 'מ..מ..מה?!' זעקתי, רגלי שעד כה החזיקו מעמד
בדרך נס, קרסו וברכי נחתו בקול חבטה מהדהד על הרצפה, למזלי
בגלל חוסר הקפאין גם עצבי פעלו באיטיות חלזונית ולא חשתי בכאב.
האיש הממוזער שהיה הקפאין, שלא היה אמור להיות בכלל הביט בי
בזעם בעינים קטנות וממשיות לחלוטין. 'החושב אתה, שקפאין משובח
שכמוני, מפול השייך לשיח הקקאו משושלת מהוללת ורבה בשנים, אתן
לחלב מזוהם להשחית את טעמי האלוהי?!' צרח הוא עלי בקולו
הממוזער, אך כשאר גופו, היה מושלם. 'א..א..א..' גמגמתי, בלתי
מסוגל להוציא מילה מפי, מתקשה לקלוט שהנה הוא, הקפאין המיוחל,
בייצוגו הגשמי והתבוני, צורח עלי על חילול כבודו. לאט לאט
ההבנה הגיעה לליבי ואז למוחי ונפלתה כצרחה מפי 'אתה קפאין!
ואתה מדבר אלי!' איש הקפאין הממוזער הביט עלי במבט מזרה אימים,
ואז השתנה למבט מלא רחמים, בבירור שהאדם הכורע מולו הינו מוגבל
בשכלו 'מממ, ההורים שלך נתנו לך לגור לבד בחור? זה די מסוכן,
היו צריכים לשכור לך מטפל או משהו' פניו המושלמות והממוזערות
מבהיקות בצבע המרגיע החום של הקפה הראו על הבעת רחמים ממוזערת
ומושלמת 'לא! אני לא זקוק למטפל.. יש לי עבודה.. והכל..' הבושה
חדרה ללחיי, והעירה אותי קלות, מתגברת על חוש ההיגיון שהמשיך
לצעוק לי שאין שם איש קפה שצוחק על היכולות השכליות שלי. איש
הקפאין הרים גבה 'אז למה העזת לחלל אותי עם החלב המזעזע שלך?
להקריב את הטעם המושלם? לצפות שאסכים לגעת בו! איזה תירוץ יש
לך חוץ מפיגור שכלי?!' קולו גבר לצעקה והתחלחלתי, גופי מסרב
להקשיב לקול ההיגיון שצרח עלי בכל כוחו, יכולתי להרגיש את
פרצופו מאדים ותיבת הקול שלו מאמצת את עצמה.  'א..א..א..'
גמגמתי שוב באימה 'כן מה?!' שאל הוא בקול מחמיר וקול ההיגיון
צרח לו שוב, והשמיע קול קטן של 'פלאק!' ונעלם, צעק עצמו
לאבדון. 'ל..לא חשבתי שזה יזיק,ו.. החברים שלי.. ו..לחץ
חברתי..ו..עישון!...ו..קפה!' מלמלתי בהגנה חסרת תוחלת, פניו
החמירו 'אני זקוק לך!!' צווחתי בצרחה מעוררת רחמים 'כל איבר
בגופי קורא אליו! להתמזג אליו! לכוחך המשכר! ליכולת שרק לך יש,
להחדיר עירנות וחיים באיברי המנוונים!' פניו של הקפאין נראו
כהתרככו קלות 'מממ, ייתכן ואסלח לך, אך אתן לך כמה ימים לסבול,
שתלמד מהו גודל העלבון שהטחת בי!' ניסיתי לזחול לעברו אך
במהירות קפץ הוא לכיור ונעלם מן העין. בכיתי בכי תמרורים,
דמעותי מרטיבות את הרצפה השמנונית, ניסיתי להתרומם אך ללא הכוח
המניעה של הקפה בגופי סירבו גפי לציית למוחי, ומוחי עצמו פעל
אך בקושי. ניסיתי לשלוח את ידי מעלה, אל הקפה, בתקוה שמעט
קפאין נשאר מאחור.
במאמץ עליון קצות אצבעותי נגעו בידית הספל, ושפכו את תוכנו על
הרצפה תוך כדי שהספל הנאה התנפץ על הרצפה, ליקקתי את הקפה
מרצפה, אך התחושה המעוררת לא באה אלי, באנחה כה עמוקה, כה
עצובה, אשר נבעה המקום האפל ביותר בליבי השכבתי את ראשי
בשלולית הקפה ודמעותי, מריח את ריח הפופקורן השרוף שחזר לשלוט
במטבח, ובכיתי. משוש חיי... אהבתי הראשונה... הקפה שלי...