ויש ימים כאלה של הרס עצמי, ששום דבר בהם לא עובד, ואני מוצאת
את עצמי מעשנת את הסיגריות שכבר מזמן הפסקתי לעשן, ושותה קפה
שכבר מזמן הפסקתי לשתות, עוד כשהייתי עם יוני וראיתי אותו
מתמכר אליו. מחפשת לעצמי התמכרות חדשה, רעל חדש להשמדה עצמית,
להשמיד ולהעלים את התסכול מהציפייה לחיים חדשים, להרעיל את
עצמי... עוד סיגריה.
הבלגן שקיים בחדרי אינו קיים סתם, הוא הבלגן שקיים בתוכי:
הבלבול, הלחץ, התשוקה לחבר, לאהבה, למשהו יציב. התקופה הזאת
לפני שהכל מתחיל או נגמר - מפחידה, לא ברורה.
אנשים שהיו בחיים שלי מנסים לחזור אל תוך החלל שאיננו ברור גם
לי. אין לי מושג איפה להניח אותם, ומה לעשות איתם. כי לא ברור
לי מה קורה איתי, אינני מעוניינת להתבלבל יותר לכן אני נותנת
להם לחלוף על פניי, מבקשת מהם מתוכי להניח לי כרגע, לייצב את
עצמי ולראות לאן חיי לוקחים אותי... לוקחת עוד סיגריה.
אנשים שאינם מעוניינים להיות עוד בחיי, אני מבקשת מהם את גלגל
ההצלה אך הם בשלהם, ממשיכים לזרום עם נהר החיים שלהם שאליו
אינני עוד קשורה.
מרגישה אבודה, נופלת אל תוך תהום, מבקשת מהקלפים לגלולת לי מה
יהיה ואיך יהיה וגם הקלפים כבר התעייפו ממני, מבקשים ממני
להניח להם, לזרום עם נהר החיים, עם "מה שיהיה יהיה", אומרים לי
להיות תמימה... להירגע.
מבקשת מהאופטימיות שבתוכי להתעורר שוב לחיים אך במקומה הבכי
נזכר להתעורר לחיים, יורד ומתפרץ כמו סכר שהמים כבר עלו על
גדותיו, מגיע בגל ושובר הכל.