איך סחבתי אתכם אל מחוץ לבית:
לרחובות תל אביב - לפארק - לחוף,
אל עונת הייחום, אל עונת הציד
של אחרים. אל עונת החום

שלנו. כמעט אהבה בגורן,
כל הקלישאות של צילומי חוץ.
כמו להתעורר באדנית של בגוניות,
כמו לשכב על עלה חסה רחוץ.

כמו בכרוב תינוקות. כמו בקרום הלחם.
כמו לשחות בדלי של חלב  חמים.
כמה מוזר שגם לי יש - רחם.
זה בטח דומה: תשאלו צלמים

על חדר החושך, סנאים - על גזע.
כך התגלגלנו בעוברית
על איזה דשא - טיילת - מזח -
על אור הירח - כמו על כרית.

איך נשפכתי - שמיכת פוך מחוררת -
על רחבת העץ בנמל,
איך חיבקנו - עטפנו - קשרנו סרט:
קח מתנה. - קחי את כל הסל.

איך עמדתי איתך בגינה בלי דשא,
כמה רציתי את הלילה הזה
יחד איתך, בשלווה של משי,
בחום של צבעוני על גבעול רזה.

כמה רציתי! כמה נצמדתי!
כמה ננשמת, נשתית, קרובה!
כמו במרכז האגם - מצמצתי:
כאן - אהבה, וכאן - אהבה.

איך ויתרתי: כמו כלב ששב ליער,
כמו צלופח ששב לים לידתו.
איך עליתי, שלחתי ידי אל הנער
ויצאתי לרחוב, הפעם - איתו.

מה יצמח מהלילה ההוא? משבע
השעות בחוץ? כשכולם יודעים
שהאהבה היא תופעת טבע?
שחום הגוף הוא נתון מקדים?

מה יצמח מהלילה שבו קיבלתי
אתכם - מחדש, על פי החוק המשיב
צלופחים צעירים - אל הים הבלטי
וברווזים תועים - לנתיב?


צלופחים חיים במים המתוקים בצפון אירופה בכלל, ובאזור הנושק
לים הבלטי  (היקר לי במיוחד) בפרט. על מנת להטיל את ביציהם, הם
חוצים את האוקיאנוס האטלנטי ועושים את כל הדרך לים סרגאסו
(בערך באזור הים הקריבי). כוחם אינו מספיק כדי לעשות את הדרך
חזרה, והם מתים שם. אך לאחר שהצלופחים הצעירים מתפתחים, הם
עושים את כל הדרך חזרה אל הנהרות הבלטיים.