היא צועדת לאט לאט, מתקרבת לאט, מהססת מעט, חוששת, אך לא
חוזרת, ממשיכה קדימה. הוא תמיד שם מחכה לה, היא אוהבת אותו -
כשהוא עם חיוך על הפנים, חיוך של "ידעתי שתחזרי...".
הוא קורא אותה כמו כף היד המצולקת שלו, הוא יודע ממה היא
עשויה, ממה היא חוששת.

הוא יודע שכל מה שהיא רוצה ואי פעם רצתה זה אהבה- הוא פעם נתן
לה את זה, פעם כשהיה לו אכפת ממנה ואז הוא לא ניצל אותה בצורה
הכי נוראה שיש.
צוחק לה בפנים ואז מחבק, מצטער והיא כמו דפוקה קונה את המילים,
כמו בכל פעם.

היא לא כמו כל הנשים המוכות, הוא אף פעם לא הכה אותה פיזית,
אולי ניתן להגדיר אותה כמוכה נפשית.
מוכה נפשית זה יותר קשה מפיזית כך היא חושבת, הוא משחק בנפש,
בדיוק הנקודות החלשות, הכואבות, במקומות הכי פגועים.
הוא יודע מה הן אצלה, זה עוזר לו להביס אותה נפשית.
פגע בה, צחק עליה, שחק לה בנפש כמו יו-יו ועדיין ממשיך, היא לא
יכולה להיפרד ממנו, היא לא מצליחה לדבר איתו, היא רק שותקת,
נותנת לו לחבק אותה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה. בפנים היא יודעת
שהיא צריכה לעזוב, זה לא עוזר לה ממש.

מה היא תעשה בלעדיו? איך היא תחיה?
היא נזכרת בפגישה איתו, שהיא הייתה על סף מוות, ורידים חתוכים,
דם - הרבה דם וצער.
הוא הגיע והרע הפך לטוב, היא מצאה מישהו שבאמת אוהב אותה כמו
שאף אחד לא אהב אותה אי-פעם.

חוזרת למציאות, מביטה סביב, הוא הלך כבר, היא משוטטת בדירה,
לבד, גלמודה.
מה יקרה אם היא תלך? מתחרטת, מוציאה סכין חדה.
מעבירה אותה ברכות על האצבעות - הרגשה טובה, צמרמורת בכל הגוף,
היא אוהבת את התחושה הזאת.

הסכין עוברת אל הזרוע - היא מתרגשת. אולי זה הרגע?