עניין של פרספקטיבה.
לפעמים צריך להסתכל במשהו פעמיים רק כדי לקבל איזשהו רעיון
עליו. לפעמים במבט שני דברים נראים בכלל לא דומים לאיך שהם
נראו במבט ראשון. בגלל זה כדאי להסתכל על כל דבר לפחות פעמיים,
אחרת עלולים לפספס פרטים חשובים.
למשל הרחוב הזה. הוא ישר. אני בקצה אחד שלו, ובקצה השני שלו
ישנה כיכר. באמצע הכיכר עומד עץ גבוה. בניינים גבוהים מימין
ומשמאל. אני הולך, ולצידי הולך אדם שאני משוחח עימו. ככה זה
נראה במבט ראשון. התמונה היא מאד רגילה. זה יכול להיות רחוב
אחד וזה יכול להיות רחוב שני. האיש שאני מנהל שיחה איתו הוא
חבר, או קרוב משפחה או סתם מכר, הכל אותו דבר. אני סטודנט שנה
שלישית, ויש לי שם אבל אני לא רוצה להגיד אותו. מכוניות עוברות
בכביש. מכוניות ישנות ומכוניות חדשות ומלוכלכות ונקיות וגדולות
וקטנות, משפחתיות וקומפקטיות, מנועים בגדלים שונים. חלק
מהנהגים מרוכזים מאד, וחלק עם יד אחת על ההגה. נראה שחלק
מדברים לעצמם. יום יפה בחוץ. זיעה מדביקה את החולצה לגוף
ונוזלת במורד מצחי. אני מסתכל על זה וזה לא נראה בסדר.
אני משפיל את העיניים. הרגליים שלי ארוכות מדי. המדרכה לא
נראית נכון. רעש מוזר משמאלי. אני מרים את הראש. זה בא מהאיש
שדיברתי איתו. הראש שלו התפוצץ. אני כבר בכלל לא בטוח שאני
מכיר אותו. עכשיו אני לעולם לא אדע. אני די בטוח שהראש שלו
התפוצץ. דם בכל מקום. הוא מסתובב לכאן ולכאן ואז הוא נופל. אני
חושב שהוא מת, בלי הבטחה. אני חייב ללכת לאיזשהו מקום. אין זמן
לטורדנות הזו.
במבט שני הרחוב לא ממש ישר. במבט שני הרחוב הוא לא ממש רחוב.
עניין די עקום ומשונה, מתעקל בפניות חדות ופתאומיות, והזיעה על
המצח היא זיעה קרה. אני מרגיש בסדר, תודה. לפעמים אני רואה
דברים דרך העיניים שלי, ולפעמים לא. אני די בטוח שאני לא
מצוברח. רק מרגיש קצת משונה, יודעים איך זה. אני כמעט משוכנע
שלא אני רצחתי את שני הנערים הללו. אני ראיתי את זה, אבל זה לא
הייתי אני, זה לא יכול להיות אני. לפעמים אני רואה את עצמי
בגוף שלישי, אבל הפעם זה לא היה אני. אבל למה אני מזיע?
פרצופים מביטים בי. המדרכה שבורה. רעש איום מכסה על הכל. מה
שנראה כמו בניינים גבוהים הוא לא יותר מהריסות. עשן אופף את
הכל, באוויר יש מחנק נורא. שוטרים חמושים הולכים בשני צידי
הרחוב. אני לא אוהב אותם והם לא אוהבים אותי. הם מתים לעצור
אותי, אנשים שמזיעים כל כך הרבה הם תמיד חשודים, אבל אין להם
עילה. לאנשים פה יש מבט שבור בעיניים שלהם. כולם פה משוגעים
אבל רק אני באמת חולה. כולם פה נגועים אבל המקור הוא אני, הכל
מוביל אליי, תמיד אני אני אני.
אני עוצם את העיניים ופותח אותן שוב אבל הכל נראה אותו דבר.
הרחוב הישר והבניינים הגבוהים כבר לא יחזרו, כנראה. הנה עוברת
שיירת קרקס. איש בתוך כלוב נמצא שם. אני רואה אותו דרך החלון
של המשאית. הוא לא נראה עצוב. הוא לא נראה כועס. הוא לא נראה
כמו כלום, הוא נראה שבור. הוא יושב עירום בתוך כלוב. האיש הזה
הוא אני. הכלוב הזה הוא ביתי, מעולם לא יצאתי ממנו. ההורים שלי
מכרו אותי כשהייתי קטן מדי לזכור אבל אני זוכר, ואני בחיים לא
אסלח להם. הם קיבלו עליי מחיר נאה, בהתחשב בשער הדולר באותה
תקופה. אני קיבלתי זוהמה. החיים שלי הם זוהמה - הכלוב מזוהם
ולעולם אין מנקים אותו, אני מזוהם והרצפה שאני ישן עליה
מזוהמת. יום אחד אני אפרוץ החוצה ואבצע מעשי אלימות אקראיים
בעוברי אורח.
אבל בעצם זה לא נכון. אני לא האיש בתוך הכלוב. אני רק ראיתי
אותו. לרגע היה נדמה לי שאני הוא, אבל זה לא יכול להיות. אני
מכחיש כל קשר. אני קצת מבולבל. חוסר מחוייבות רגשית. הרבה
דברים כאן לא נכונים. למה הכל תמיד קשור אליי? מעולם לא פגעתי
באיש. מעולם לא רצחתי איש. אי אפשר להיות בטוח בשום דבר
בימינו, העולם הזה מלוכלך.
שיירת הקרקס עברה. משאיות גדולות עם גלגלים מטונפים, משאירות
מאחוריהן שביל של רעש ואבק. ריח של דלק, אבל זה דבר טוב.
מכוניות חדשות באות. לנהגים יש רצח בעיניים. עדיף להתרחק מהם.
נהגים הם עם רע. אני לא רואה בעצמי איש רע, ברוב שעות היום.
אנשים רעים הם מסוכנים, הם עלולים להוציא לך את הקרביים. מומלץ
להישאר בבית.
נהגים שונאים הולכי רגל והולכי רגל שונאים נהגים. כולם פה
רוצחים אבל רק אני קדוש מעונה. זה פשע, אני אומר לכם שזה פשע.
מעבר חצייה עם רמזור. הרמזור תומך כרגע בהולכי הרגל והאור שלהם
ירוק. האנשים חוצים את הכביש. במעבר חצייה אסור לדרוס אנשים
ולהרוג אותם, במיוחד לא כשהאור אדום. הולכי הרגל יודעים את זה,
וגם הנהגים שעוצרים להם. אבל אף אחד לא סומך על השני, וחוצים
את הכביש במבטים מפוחדים וחשדניים לעבר המכוניות. בתוכן יושבים
נהגים, מרירים, כעוסים ומלאי שנאה, אך מעל הכל מתוסכלים - כמה
שהם היו רוצים לדרוס את בני הזונות האלה, אבל אסור להם. אולי
טוב שכך.
הרמזור עדיין ירוק. עשרות ומאות ומיליונים של אנשים חוצים את
הכביש הזה, נראה לי. הנהגים ממשיכים לחכות. על כל הולך רגל
נוסף שעובר מולם מתגבר הזעם והרצון העז בהרג. ברגע שהאור שלהם
יהיה ירוק הם יסעו ולא משנה כלום. כולם אנשים מאד עסוקים. גם
המכוניות מאד עסוקות, ואין להן זמן לחכות לנצח במעברי חצייה.
אני מנסה להחליט אם אני צריך לעבור את הכביש או לא. כל שנייה
שאני מבזבז בהססנות הופכת את החצייה למסוכנת יותר, אבל אני לא
מצליח להחליט. יש לי בעיה עם קבלת החלטות. יש לי בעיה עם
מחוייבות.
יש לי הרבה בעיות. הם אומרים שאני חולה נפש. הם בחיים לא יבינו
את ההגיון שבלדפוק את הראש בקיר. הם יקראו לזה מזוכיזם. הם
טיפשים אבל אני לא מבטיח שאני שונא אותם. לפעמים דברים נראים
אחרת במבט שני. צריך לדעת להסתכל על דברים. אל תאמינו למילה
שאני אומר. אני מזיע כמו חזיר. נראה כאילו הזיעה שלי כבר איננה
טיפות בודדות על מצחי, אלא היא שלולית ענקית ונהר שבולע את כל
מה שסביבו. אני חושב שאיבדתי יותר מדי נוזלים. אני צריך לעבור
את הכביש או שאני אטבע בתוך הזיעה של עצמי. אני הולך למות
צעיר, זה קורה לכל האגוצנטרים. אמרו לי את זה פעם, אבל לא חושב
שזה היה באמת עליי.
אני חוצה את הכביש. אני מביט בנהגים. אנחנו מתעבים אחד את
השני, הם אותי ואני אותם. לעולם לא אוכל להיות חבר של נהג, זה
ברור לי. מכוניות לא ירצו להסיע אותי יותר. מכוניות הן כלבות
ונהגים מזיינים כבשים. אני מחייך אליהם חיוך מתגרה. אני מראה
להם אצבע משולשת. אני יודע שהם לא יוכלו לגעת בי, כי האור שלי
ירוק. אבל חוסר הסבלנות נהיה זעם, כי האור שלי הוא ירוק כבר די
הרבה זמן, כמה דקות או כמה עשורים, אני גרוע בהערכות
זמן-מרחק-אורך. הנהגים לא אוהבים את זה וזה לא נראה להם הוגן.
אבל אף אחד לא לוחץ על הדוושה.
אני חוצה לאט לאט. יש בזה קצת התגרות בגורל, בעצם. אני לא
מסתכל אחורה ואני לא מסתכל למטה ורק לפעמים אני מעיף מבט לעבר
אותם אומללים במכוניותיהם הגדולות, שנאלצות להישאר נייחות בזמן
שאני, על זוג רגליי המתנדנדות, הרזות, החלשות, המצולקות
והעלובות, מסוגל לנוע כרצוני. אין יותר משברי זהות ואין יותר
בלבול. אני הולך רגל, וכל השאר לא משנה. אף אחד לא זוכר את
העבר שלך פה, לאף אחד לא איכפת מכלום, כי כולנו ביחד הולכי
רגל, וזה הדבר היחיד שחשוב. אני חושב שאני נסחף בקלות מדי. אין
לי רגשות ואני חושב רק על עצמי. שגעון גדלות. או שזו לא המילה
הנכונה? מילים הן כולן זונות.
הוא היה בערך בגילי, וגם הוא הזיע כמו חזיר. הוא ישב במיניבוס
מלוכלך. שנים שלא ראיתי מכונית נקייה. הוא שנא מעברי חצייה
והוא שנא רמזורים והוא שנא הולכי רגל, וזה טבעי. הוא הזכיר לי
את עצמי וזה החליא אותי. כולם פה היו קצת לא בסדר אבל רק הוא
נשבר.
נראה לי שהוא כיוון אליי. אני חושב שהוא ניסה לדרוס אותי. זה
לא משנה, דחפתי את האיש ההוא לפניי. הוא דרס עוד ארבעה, אותו
נהג מיניבוס מטורף, אבל אני שרדתי את זה. אני מקווה שאני לא
אגמור כמוהו, כי אומרים שגם אני די איבדתי את זה. קודם הייתי
בטוח שהם טועים, עכשיו קצת פחות. אבל אני מקווה שיעבור לי.
נהג המיניבוס פרץ את הסכר. אני מרגיש אשם בכל המהומה שפרצה
אחרי כן. אולי אני סתם פרנואיד, אבל יכלתי להישבע שהוא הסתכל
עליי לפני שהוא לחץ על הדוושה. איך אפשר להאשים אותו שהוא שונא
אותי? אני זה שתליתי את אחיו שצעיר ממנו רק בשבועיים. ביימתי
את זה ככה שזה נראה כמו התאבדות, כולם האמינו אבל נהג המיניבוס
ידע מה באמת קרה. לא, זה שקר. אני מוכרח להפסיק להאמין לשקרים
של עצמי. בעצם לא ממש איכפת לי אם אני אשם במהומה. אנשים שאני
לא מכיר.
הגיע הזמן ללכת מפה. באמת, נמאס לי מכל מעברי החצייה האלה. זה
כבר לא מעניין אותי. הייתי שם יותר מדי זמן. התעסקתי בזה יותר
מדי. אני חושב שאני נכנס לשגרה. כדאי לחפש דברים חדשים. בכל
מקרה אי אפשר להיות בטוח בכלום. אני מביט לאחור, ואני לא רואה
שום מהומה. אולי היא סתם התפזרה ממש מהר. אולי היא מעולם לא
הייתה. עוד לא החלטתי אם איכפת לי. דברים נראים די שונה
כשטורחים להעיף בהם מבט נוסף. יש לי עיוות נפשי. זה כתוב
איפשהו, במגירה של איזה רופא, הוא מחזיק את כל התיקים הישנים
ליד קופסאות הסיגרים. ושם כתוב עליי, בתיק שעליו רשום השם שאני
לא רוצה להגיד, שיש לי עיוות נפשי. אף פעם אל תסמכו על אנשים
עם עיוותים נפשיים, או על אנשים שמזיעים יותר מדי.
משהו פה מרגיש מאד לא בסדר. כולם פה מסתכלים עליי, כאילו אני
מסומן. אני רואה דרך החלונות זוגות עיניים, הכל מרוכז רק בי.
אני בודק, ודומה שאני לבוש ושכל איבריי עוד מחוברים לגופי. אם
ככה, מה כזה מעניין בי? ילדים ממהרים להיכנס הביתה, ילדה אחת
פורצת בבכי. אני מכוער כמו המוות, אני מפלצתי, אני עורף ראשים
של ילדים ומחזיק אותם בתיק גדול, מגולגלים בתוך עיתונים ישנים,
אני ניזון מחיות מחמד. כנראה שזו האמת, אחרת למה כולם פוחדים
ממני?
יותר מדי זמן הייתי מרוכז במכוניות ובכבישים ובבני אדם. לא טוב
לחשוב כל כך הרבה על אותו דבר. הכל שוב מתבלבל. הכל שוב
מתערפל. אני שוב פעם לא בטוח מי אני. זוגות עיניים מביטות בי.
החיים האלה קרים וחסרי אהבה, ואף אחד לא מסוגל לסמוך על אף אחד
אחר. אני לא יודע מה זה סכיזופרניה. אין ספק שאני מעוות, אחרת
מדוע כולם מביטים בי בצורה כזו עוינת? אני מוכרח לברוח מפה, זה
מתחיל להלחיץ אותי. אני מתקרב לבית נשרף.
הלהבות הגדולות והזהובות. יש בהן משהו מרגיע. אני מביט בהן
וחיוך מתפשט על פניי. הכל מסביבי מלאכותי. בניינים ואמצעי
תחבורה ואורות חשמליים, הכל חשמלי ומדוייק ובנוי בידי המכונות
שלנו. אבל האש? היא נקייה וטהורה כמו הטבע עצמו, והנה היא
משמידה את המכונות המתוחכמות שלנו ללא היסוס. אני מתפעל מן
הכשלון האנושי המפואר.
אף פעם לא טוב לעמוד במקום, הייתי צריך ללמוד את זה כבר. תמיד
צריך להיות בתנועה. איש יוצא מתוך המבנה הבוער. הוא עולה
בלהבות כולו. מראה מזוויע. הוא צורח צרחות נוראיות, שמתגברות
על רעש השריפה. אני נחטף צמרמורת למראה הזוועה. במבט שני, הוא
לא סתם רץ. הוא רץ לקראתי, אותו יצור אש מחריד. בהלה נוראית
אוחזת בי. אני בורח לתוך אחד המבנים שלידי.
בית מגורים. סלון. מטבח. חדר שירותים. עציצים גדולים ועציצים
נובלים. אני עציץ נובל, תמיד הייתי. עציצים לא צומחים אם הם לא
נחשפים לאור שמש. מעניין אם זה נכון גם לגבי בני אדם. בית כלא
בורגני. הרבה שדים בארון והרבה שדים בתנור.
אסור לי להיות פה. בתים נקיים לא נועדו לאנשים מזיעים. אני לא
נועדתי להיות בורגני, יש לי יותר מדי זיפים. לבעלת הבית יש
אקדח. יריות נורות. היא לא פגעה בי. אני ברחתי משם מהר. אני לא
הרגתי אותה. היא הייתה מתה כשהגעתי לשם. אני לא זוכר שהרגתי
אותה, אני בטוח שלא. לא יכול להיות אחרת. משהו פה חייב להיות
שקר אבל אני כנה מדי, כולם אומרים את זה.
נראה שהאיש השורף כבר נעלם לו. אני זוכר שהייתי אמור להגיע
לאנשהו. אין לי זמן לבזבז על השוטרים הפאשיסטים האלה. הם יקחו
אותי לחדרי העינויים שלהם, למרות שאני לא רוצח, אני יכול
להישבע. אני לא יודע אם אני שפוי. ברגע שהם שמים עליך מדבקה של
"לא שפוי" מותר לך לעשות הכל, לא? אני לא מפחד מהם. אני לא
שקרן. אני לא אנרכיסט. אני רק קצת מבולבל. הכל יסתדר לי בסוף.
הבעיה היא שאין להם פרספקטיבה, לשוטרים האלה. דברים כאלה נוטים
להסתדר. אבל הייתי צריך להגיע לאנשהו. כדאי להמשיך ללכת.
קניון. מרכז מסחרי. יותר מדי אנשים דחוסים לתוך מקום אחד. איך
הגעתי לכאן? נראה שלא שמתי לב לדרך. מקומות כאלה מלחיצים אותי.
אני נוטה לאבד את עצמי בתוך כל כך הרבה אנשים. אני מביט
בהמונים וכבר לא מבחין איזה מהם זרים ואיזה מהם אני מכיר ומי
מהם הוא אני, כי לפעמים אני רואה את עצמי מבחוץ ולא מבפנים.
פיגוע המוני. ערבי אחד התפוצץ והתקרה קרסה וכולם מתו מההדף או
הרסיסים או נקברו בהריסות. עשרות מתים, הערכה ראשונית. לא, זה
לא קרה, לא היה שום פיגוע המוני, סתם שיקרתי כדי לנסות לעשות
את זה מעניין. מוזר שאני כל כך עסוק במוות למרות שלא מתתי
אפילו פעם אחת. אני שקרן מטבעי. אף פעם אל תאמינו למילה שאני
אומר.
חנות וידאו. אני צריך להתחיל לשים לב לאני הולך. האגף
הפורנוגרפי. סחורה ישנה. איכות ירודה. מחירי מבצע, רק היום.
אני עובר בין הקלטות. מה, בעצם, אני עושה פה? לבטח חיפשתי
משהו. לכולם יש תירוץ להסתכל עליי עכשיו. גבר בוגר רואה סרטים
כחולים. שום דבר כאן לא נראה בסדר. במחשבה שנייה לא בא לי
סרט.
הכל עקום פה. כולם מעקמים את הפה בצורה שהיא לא ממש חיוך. כולם
פה עקומים אבל רק אני שבור. אני מוכרח לראות קצת אור שמש ולא
את הדברים החשמליים האלה. אני חושב שזה יכול להוציא אדם מדעתו.
קשקוש, הכל קשקוש. אם אני לא מסתכל טוב אנשים נראים כמו
בולשיט. במקום ראש יש להם גושי חרא. אבל צריך לדעת להסתכל
פעמיים. לאן הייתי אמור להגיע? אוי, למי איכפת כבר?
אני לא רוצה למות מחנק ואני לא רוצה למות בזריקה ואני לא רוצה
למות בטביעה ואני לא רוצה למות ברעב ולא למות בצמא ולא למות
מדקירות סכין או מיריות אקדח או להידרס או למות ממחלה או
בהתרסקות מטוס או רכבת. אני רוצה למות בנפילה ממקום ממש ממש
גבוה. אבל אני לא הולך לקפוץ מהגג של הקניון. אבל עצם הידיעה
שאני מסוגל, ואם הייתי רוצה למות בדרך שבה תמיד חשקתי אז אני
יכול מתי שבא לי, זה כבר מעודד אותי.
אין לי עוד לאן ללכת. מהגג של הבניין המפלצתי אני מביט על
העיר. הריסות, שריפות, כבישים עמוסים, עשן. אני הולך למות
צעיר. אני עוצם את עיניי. כאשר אני פותח אותן שוב, דברים לא
נראים דומים בכלל.
נדמה שמשהו השתנה. המכוניות לא עוד נראו כמו מכונות רצח
קטלניות, מלוכלכות ומוכתמות בדם, והנהגים לא היו חיות טרף
המצפות להרג. הרחובות כבר לא היו עקומים אלא נדמו ישרים יותר,
נקיים יותר. העולם המזוהם והצפוף של קודם נעלם. העשן התבהר
וכבר לא היה ערפל כבד אלא עננים רחוקים.
שפשפתי את עיניי. לאחר מכן סגרתי אותן ולא העזתי לפתוח אותן
שוב. אסור לי לסמוך על הראייה שלי ומי יודע מה יופיע שם פעם
הבאה. לא יכול להיות שכל הדברים האלה נכונים. אולי אני צריך
משקפיים. אולי אני סתם שקרן. ככה זה מישהו עם עיוות נפשי.