פרק ראשון - פרופ' דר' קארל וורנר מורנאו

הערב העריב על הריביירה הצרפתית. היה זה הלילה החותם של פסטיבל
קאן ורבים מהקולנוענים הצעירים שהציפו את הפסטיבל תרו אחר מפיק
זה או אחר שיאות לתרום להפקת סרטם הבא. בחליפות טוקסידו
מהודקות ופנים נחושות הם צעדו על המרפסת שהשקיפה אל החוף. גם
אני הייתי לבוש טוקסידו, אבל אחרי מפיצים, מפיקים או במאים
חשובים לא חיפשתי. הגעתי לקאן למרות שכבר ידעתי שהסיכויים שאי
פעם אשוב לכאן הם כמעט אפסיים. אולי מתוך רצון להתחכך עוד מעט
בעולם האצולה הקולנועית לפני שאני פונה לדרכי החדשה שעמדה
להיות שונה מאוד מהסצינה האמנותית אליה הייתי מורגל. הטיסה שלי
חזרה לישראל הייתה אמורה להמריא בשעת הצהריים למחרת, וידעתי
שאין בידי זמן רב.
ברכי כבר רעדו בהתרגשות בחושבי על טרמינל הנוסעים של נמל
התעופה של קאן והמפגש המחודש עם בני עמי הישראלים לאחר ארבע
שנים בגולה. הייתה זו חדווה מנערת קיבה הנעה בריקוד טנדם עם
האימה הכפייתית שחשתי תמיד במפגש עם ישראל וכל מה שישראלי.

יד נגעה בכתפי. הסתובבתי במהירות וראיתי את קלאוס עומד שם
כשצמד קוקטיילים בחיקו.
"אתה לא שותה מספיק, אמיר" אמר והגיש לי גביע עם קש ומטריה.
"אתה זה ששותה יותר מדי"
"טוב, זה הלילה האחרון שלנו"
"ואולי דווקא זו סיבה יתרה שנשאר פכחים"
"אתה לא נראה לי שמח לחזור לישראל" הוא אמר.
"אולי אני לא"
"אז אני לא מבין למה אתה עושה את זה לעצמך. למה אתה חוזר. אתה
צריך להשאר בברלין. אתה מסודר שם."
"זה דברים שבגרמניה כבר לא מבינים" אמרתי.
קלאוס נחר בבוז. "מה שאני לא מבין, לא מעניין אותי" אמר והניף
כוסו באוויר. "עכשיו תשתה!" פקד.
הכוסות נקשו אחת בבטן השניה. גמעתי מהכוס והרגשתי את האלכוהול
מתפשט בגופי כמזון חיים.
"מה הם בכלל מבינים בברלין" הפטרתי לעבר קלאוס. "עם אלף
שכפולים של במאים צעירים שרואים קרולין לינק ולא מבינים את
פסבינדר."
"אתה אידאליסט מדי, זה הבעיה שלכם היהודים" אמר קלאוס. הפריע
לי כשהוא דיבר ככה ומצד שני אהבתי את זה כל כך. קלאוס היה
מהגרמנים שמתעניינים ביהדות באופן אובססיוי. כל פרט פרוזאי
וזניח ביהדות ריתק את סקרנותו התמהונית והתמימה, ומשום
שהתעניין בה כל כך הרבה (אם כי לרוב באופן שטחי בלבד. כלומר,
הוא התעניין בפרטים, אבל לא הבין את השלם.) הרשה לעצמו מעת
לעת, ובמיוחד כשהיה שותה את מנת חלקו, לחוות דעתו על העם
היהודי. לא דברים פוגעים במיוחד, חס וחלילה. לרוב דווקא
חיוביים. אבל דעות שגרמו לי להבין שהוא מאמין שיש כזה דבר: עם
יהודי. את הנטיה הפילוסמיטית הקלה שלו ירש כנראה מדוד שלו,
הרמן, שכשפגש אותי לראשונה הרצה בפני כמחצית השעה על כך שהעם
היהודי הוא גניוס חריף וממזרי שאין לו אח רע בהיסטוריה העולמית
ושבעצם מרבית הגאונים בהיסטוריה היו למעשה יהודים, אם מסתכלים
עליהם מהבחינה הנכונה. את העניין ביהודים סיפק קלאוס בעיקר
באמצעות הקשר איתי. אבל גם אני מצאתי בקשר הבמוצהר בין-תרבותי
הזה סיפוק מוזר וסוטה. משום שהביט עלי כיהודי, איפשר לי גם
לחוש כיהודי ברגעים שהדבר שרציתי יותר מכל הוא לא להיות גרמני
ולברוח מעדת הבמאים הברלינאים הצעירים שמיררו כל רגע בהוויתי
ומילאו חלומותי בצער.
רק פעם אחת פגעה האצבע המחווה של קלאוס בעצב רגיש. זה היה
בסילבסטר של אותה השנה כאשר שיכור כלוט, רועד ורטוב מהשלג
החלטתי להכנס למקלחת של אותה בקתה על הרי הקרפטים. היינו בהרכב
כלל אירופאי עם שלושה גרמנים, אוסטרי, ארבע צ'כיות, סלובקית,
אמריקאי, וסורית צ'כית למחצה. אני הייתי על התקן יוצא הדופן
שבין יוצאי הדופן. ישראלי יהודי שבילה מחצית חייו בגרמניה.
כשיצאתי מהמקלחת החמה עטוי במגבת משך קלאוס השיכור בתנועה
שובבה את המגבת מעל מותני וחשף את איזור חלצי הלח. לאחר שהביך
אותי כך, ובעודו מביט במבטי הרושף, המשיף אף לתפוס במגבת ונלחם
איתי על החזקה עליה. הביקתה רעדה מצחוק. הייתי המום, אבל לאחר
מספר שניות שבהן  סרב קלאוס להניח ידיו ממגבתי, כעוס ורותח
הנחתתי סטירה חזקה על לחיו הימנית. קלאוס ההמום הביט בי עלוב
ונעלב, הניח ידיו מהמגבת ולא דיבר איתי עד מחרת היום. כשסיפרתי
לו באוטובוס חזרה לברלין שחשבתי שהם כולם צוחקים על עורלתי
החתוכה הוא התקשה להאמין. "אתם היהודים" הוא אמר אז "תמיד אתם
מניחים שרואים אתכם כיהודים דווקא".

שוב תפס קלאוס במותני בשני ידיו, כאילו הוא מחשב להניף אותי
באוויר. הוא קרב פיו לאוזני ובהטעמה מיוחדת, כאילו הוא יודע
שדבריו הבאים יענגו אותי מעבר לכל דמיון לחש את המילים: "אמיר,
פרופ' קארל מורנאו כאן".
"מוראנו, איפה?" קראתי בהתרגשות, מנסה ללא הצלחה לבלום את
מילותי כששזפו עיני את דמותו של מי שהיה משך שנים רבות מורי
הרוחני הגדול ביותר, פרופ' דר' קארל וורנר מורנאו. הוא היה
מלובש בטוקסידו אלגנטי ומהודר אך ענייני שנצמד לגזרתו הדקה,
החזיק בידו שוט וודקה ובקרן פיו את המקטרת המשושה שהפכה לסמלו
הגדול באירופה הצפונית כולה.
"לך דבר איתו" קרא לעברי קלאוס.
"אני לא יכול" אמרתי.
"זאת ההזדמנות שלך, כנראה האחרונה. לדבר עם קארל מורנאו הגדול.
חצי מהזמן שאנחנו מכירים אתה מדבר עליו."
"קלאוס, אני לא יודע מה עולה בדעתך, אבל אם אתה חושב שרק משום
שאני יהודי אני גם חצוף מטבעי, הרי שטעות בידך." קראתי לעברו
בזעם מדומה בעודי חוכך בדעתי את דבריו "פרופ' דר' קארל וורנר
מורנאו הוא אחד ממבקרי הקולנוע המפורסמים ביותר בעולם, ואדם
שחשף אותנו לצדדיו החבויים והאפלים ביותר של הקולנוע. מליוני
אנשים בכל העולם מוקירים את פועלו. מי אני שאבוא ואציק לו? עוד
מעריץ בקהל? עוד פרצוף בהמון? אין אני ראוי לקבל את הכבוד
שבמילת נימוס אפילו מפיו של פרופ' דר' מורנאו."
פניו הלומות האלכוהול של קלאוס הביטו בי בהפתעה וזו התחלפה
בתורה בשעשוע.
"יהודי" סינן בהנאה גלויה, כדרך שהיה עושה לעיתים על מנת לדרבן
אותי "תפסיק לדבר ותתחיל לעשות. יש לך גניוס של יהלום. 90%
מהקולנוענים בברלין יעשו כל החיים שלהם חיקוי עלוב של הוליווד
ואפילו לא יבינו את זה, בגלל שהם מעולם לא הבינו מילה מהמילים
הנשגבות של מורנאו, אבל אתה הבנת ופרשת אותו בהרמנוטיקה שעשתה
ממורנאו מטעמים חדשים שהוא עצמו לא יכל אף להעלות על דעתו. דבר
עם מורנאו אם לא למענך כי אז למענו."

פרופ' דר' קארל וורנר מורנאו היה כנראה תיאורטיקן הקולנוע
האירופי החשוב ביותר של שלושים השנה האחרונות. בתיאוריות הפוסט
סטרוקטורליסטיות שלימד והעלה על הכתב בברלין ובפאריס של אמצע
וסוף שנות השבעים הוא חולל מהפכה חשיבתית שנישאה בראש חוצות
ובפיות כל, אך הובנה בכללותה, בכללות מורכבותה ומלוא עומקה על
ידי מעטים מדי.
אנקדוטות רבות ומשעשעות נקשרו בדמותו דלילת הזקן ונאת הפנים,
אך הראוי לציון ביותר לגבי פרופ' דר' מורנאו היה שכלל לא נולד
כאותו אירופאי מעודן שהצטייר בדרך כלל בעיני הבריות. מורנאו חי
את שלושים השנים הראשונות של חייו בקיבוץ בצפון ישראל. באותה
תקופה היה שמו יהודה רגב והוא היה רפתן בקיבוץ צעיר שהוקם מספר
שנים קודם לכן ע"י גרעין נח"ל. התגלות רוחנית יוצאת דופן שחווה
ברפת בשנת 67 הניעה אותו לפנות ללימודי הקולנוע. בשנת 71 לאחר
שסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה וצילם כעבודת סיום סרט באורך
מלא שזכה בפרסים בעולם כולו וזיכה אותו במעמד של כוכבות מיידית
בקולנוע הישראלי, העביר רגב חודשיים בצפון אירופה. עם זאת,
בחזרתו לארץ היה אדם שונה משהיה לכשיצא אותה. הוא עזב רגב את
דירתו התל אביבית, חזר לחדרו הקטן בקיבוץ וסרב לפניות מחברים
ועיתונאים. על פי מה שאמר ורמז באותה תקופה ניתן היה להבין
שהוא החליט לעזוב את העשיה הקולנועית לעד. אך גם בקיבוץ הוא לא
מצא את מנוחתו. חברי הקיבוץ טענו שהוא שוכב כל העת בחדרו
ומשתמט מעבודה. בסיכומו של עניין, לאחר כחצי שנה עלה רגב על
המטוס לברלין, שם התכחש במוצהר לעברו, המיר דתו בדת הנוצרית
והחליף כליל את זהותו. בברלין נמצאה לו מיד משרה כמרצה לקולנוע
והוא החל בכתיבה בנושאי קולנוע ותיאוריה והתגלה במהירה כעילוי.
כך לדוגמה, היוו מאמריו הרבים ולא פחות מכך השיחות הליליות
איתו מקור השראה בלתי ניתן להמעטה לספרו המופתי של ז'יל דלז על
הקולנוע.

נסער אך בוטח בעצמי פסעתי עכשיו צעד לעברו של מר מוראנו, רק
כדי לגלות ששלושה צעירים אחרים כבר הקדימו אותי.
"הנה, פספסתי. הקדימו אותנו." אמרתי לקלאוס. אבל הוא לא וויתר
לי.
"תצטרף אליהם. זה לא חברה סגורה. אני גם מצטרף." אמר ועל מנת
להמחיש את דבריו פצח מיד בצעדים נמרצים לכיוונו של מורנאו.
לא הייתה לי ברירה. הצטרפתי אל קלאוס וכעבור מספר רגעים מצאתי
את עצמי עומד כשמצחו הגבוה והבוהק של פרופ' דר' מורנאו נשקף
לעיני וריח הטבק החריף של מקטרתו חודר לנחירי.
השיחה עם שלושת הצעירים, שהתבררו כצוות הפקה מסצינת הקולנוע
המחתרתי של הלסינקי, הייתה נתונה בהפסקה קצרה וקלאוס מיהר
למשוך את השיחה לכיווננו.
"פרופ' דר' מורנאו" קרא בהדרת כבוד "אני קלאוס המפיק של הסרט
"התזמורת הבוערת" ואני רוצה להציג בפניך את במאי הסרט, ידידי
אמיר, קולנוען ישראלי וברלינאי מבהונות ועד קודקוד. שנינו
משתדלים ללכת באורו הגדול של מפעלך העצום."
פרופ' דר' מורנאו סקר אותי בעיניים מעוניינות.
"אתה ישראלי-ברלינאי?" שאל אותי בגרמנית צחה.
"כן" אמרתי לו "סיימתי כעת את לימודי הקולנוע שלי בבית הספר
הגבוה לקולנוע".
"כבר כמה שנים שאני חושב לחזור לשם ולהעביר שם איזו שנה." אמר
פרופ' דר' מורנאו ולא הניח ממני את עיניו "ברלין היא עיר
נפלאה, הלא כן?"
הנהנתי בראשי להסכמה.
"נפלאה, אך לא נפלאה כמו תל אביב, אם יורשה לי לומר" המשיך
מורנאו בעודו מרוקן לתוכו שוט נוסף של וודקה. משפט זה העלה בי
מיד הפתעה וסקרנות.
"לא חשבתי שהזכרונות שלך מתל אביב יהיו חיוביים כל כך."
הגבתי.
מורנאו חייך. "לפני כמה שנים הבנתי שמחצית מהזמן שאני מוציא על
חלומות בהקיץ זה על הצומת של קינג ג'ורג' ושדרות בן ציון."
אמר.
"חשבתי ששכחת את תל אביב. אתה אף פעם לא מדבר עליה."
"מה אני אדבר עם גרמנים על תל אביב?" התנצל מורנאו כביכול,
ושאף  עוד מעשן המקטרת בעודו מרים עיניו לשמיים.
"אמיר חוזר מחר לישראל אחרי ארבע שנים" התערב לפתע קלאוס בשיחה
ואחז בכתפי.
מורנאו נראה מופתע. הוא זקף את גבותיו הלבנות והיישיר אלי מבטו
"באמת? מעניין מאוד."
"כך זה נראה." מלמלתי.
"אבל אתה עוד תחזור לברלין, לא כן?"
"נדמה שלא" אמרתי.
"הוא עוזב את הקולנוע" קפץ קלאוס בראש, כמבקש לפרש את דברי
ולחסוך זמן המתבזבז על ביישנויות וסייגים מיותרים.  
"עוזב את הקולנוע?" מורנאו כמעט קפץ במקומו "ומדוע, אם מותר
לשאול?"
"זה אבא שלו" התחיל קלאוס קופץ, אבל אני תפסתי אותו בידי והוא
השתתק מיד.
"אני צריך להמשיך את העסק המשפחתי של אבא שלי."
"מה אבא שלך עושה?" שאל מורנאו בעניין.
"יש לנו מפעל לדגים איכותיים."
מורנאו בחן אותי כבוחן אדם העולה לחשמלית כשהוא צועד על כפות
ידיו. "אתה עוזב את הקולנוע לטובת דגים?"
"לטובת אבא" נאנחתי.
"לא" היה מורנאו נחרץ "אבא לא יכול לצפות מבנו שיעזוב את ארץ
הפלאים של האחים לומייר לטובת עולם הדגים, מופלא ככל שיהיה.
אתה עוזב את הקולנוע לטובת הדגה."
"פרופ' מורנאו, אתה לא מבין..." התחלתי.
"אני מבין טוב משנדמה לך, בחור צעיר, ואני כלל לא מזלזל במצבך"
השמיע לי קול כבד ראש
"אני רק מזהיר אותך מפני השליה עצמית." שוב גלגל עיניו לשמיים
והשמיע קול מוזר, כאילו הוא מתאונן בפני מישהו שאינו נוכח בחדר
"כמה זה קל. כמה זה קל."
"נדמה לי שאני יודע למה אני חוזר לארץ." אמרתי "אני חוזר לשם
בגלל שאני יודע שאבא שלי זקוק לי, ואולי אני כבר מגלה יותר
מדי. אבל זאת רק משום הדברים הקשים שאמרת והכבוד הגדול שאני
רוחש לך."
מורנאו נראה מהורהר לרגע ונדמה שעמד להשיב, אלא ששיחתנו נקטעה
במפתיע על ידי קול רועם שעלה מכיוון הדלת כגל הדף גדול. "פרופ'
דר' קארל וורנר מורנאו" קרא הקול בצרפתית עבת קול ועמוקה "איזה
כבוד למצוא אותך הערב פה בינינו!"
בזרועות פשוטות, כאילו הוא מתכוון לחבק את אחד מחבריו הטובים
ביותר נע לעברנו מנהל הפסטיבל, ז'אן אורלווה כשעל פניו זרוע
עונג שמימי, כאילו הוא מצפה לטובה גדולה מפגישה  מפתיעה זו.
"כבר חשבתי שלא תבוא. אחרי שבוששת להגיב להזמנתי, מיסייה."
המשיך לקרוא בעודו חוצה את האולם. כשהגיע אלינו, לא לפני שמשך
את תשומת ליבם של כלל הנוכחים, תפס בידידותיות כמעט בלתי
מנומסת בשתי כפות ידיו של פרופ' דר' מורנאו וקרבן בתנועה חמה.
"הייתי בוועידה בוואנקובר." אמר מורנאו כמי שמבקש לצאת ידי
חובה ולהמנע מסיטואציה מביכה. הוא שחרר את ידיו מחיבוקן האמיץ
של ידיו של מנהל הפסטיבל.
"אתה מצחיק" אמר אורלווה ונופף בזרועותיו "בשביל הקנדים אתה
מחמיץ בכורה של טרנטינו?"
"גם קרוננברג אינו קוטל קנים, נדמה לי" אמר פרופ' מורנאו בקול
מאופק במופגן כאילו הוא מבקש בדקיקות התנהגותו להוכיח את בן
זוגו הצרפתי על המחוות הרחבות מדי.
"אני רואה שמספר ממעריציך הצעירים כבר מצאו אותך" המשיך
אורלווה להחמיא בקול מלא כבוד. "ואני רואה שביניהם גם הבמאי
הברלינאי המבטיח אמיר הוד." הוא הושיט לעברי את ידו.
"כבוד להכיר אותך, אדון הוד. אומנם נבצר ממני להגיע להקרנת
הסרט שלך, אבל מכיוון ששמעתי עליו כה רבות וטובות, חרגתי
ממנהגי וצפיתי בו אתמול בערב באופן פרטי. בהחלט שלא התאכזבתי"
לחצנו ידיים ופרופ' מורנאו שהדליק את מקטרתו עצר לרגע.
"זה באמת נשמע מסעיר. על מה הסרט שלך, אמיר?"
"זה סרט מסע יוצא דופן ומבוים בצורה רגישה באופן בלתי רגיל"
התפרץ מנהל הפסטיבל לפני שהספקתי בכלל לומר משהו "צריך לראות
בכדי להאמין, וכל זה מבמאי צעיר כל כך. הסצינה בה פוגש הגיבור
המיואש באלפקה המחזירה לו באחת את האמון בחיים ומחליט להקדיש
את עצמו לחיי הנזירות היא סצינה המחושבת באופן מעודן ומפתיע
באחת."
"אלפקות, הא?" מורנאו זקף לעברי גבה משועשעת. "אז גם אתה אוהב
את יצירי הטבע המרתקים הללו?"
שתקתי. לא ראיתי טעם להמשיך ולא רציתי להמשיך בדיון על אותה
הסצינה, ובעיקר כשהרגשתי בחוש שאינו טועה בכך שמנהל הפסטיבל
טעה ללא ספק בפירושו את האלפקה וייחס לה את המשמעות ההמונית כל
כך שרבים מדי מצופי הפסטיבל ייחסו לה לדאבוני."
מורנאו הרגיש כנראה שאיני חש בנוח לדבר כרגע על קולנוע ממש.
"שמעתי שהפסטיבל היה מלא השנה בסרטים מעניינים" אמר בנימוס
הגרמני שלו, בסניטה קלה שרק מי שמכיר את משנתו המאוחרת של
מורנאו יכול להבין אותה במלואה.
"ממש כך, הקולנוענים כיום אינם בוחלים באף דרך על מנת להגיע
להשג אמנותי" קרא הצרפתי ומיהר להוסיף "או לפחות להשג ביקורתי"
בחייכו אלינו חיוך ממזרי כאילו אנחנו והוא משיגים מספר דברים
שאחרים אינם תמיד תופסים.
מורנאו הנהנן בראשו בפנים ספקניות כמי שנוטה להסכים אך היה
בוחר להביע את הדברים אחרת.
סופק בכפיו, כאילו הוא מבקש לסכם איזה פרק בשיחה, שלח אורלווה
מבט משדל בשלושת הפינים, בקלאוס ובי ואמר: "אני מצטער לקרוע
אותך מהאורחים הצעירים שלנו. אבל אני חייב לגזול אותך מהם על
מנת לשוחח איתך על התוכנית שכתבתי לך עליה."
מורנאו הנהנן בראשו, כמי שהיה מעדיף לשקוע בתענוגות החיים אך
מכיר בהכרחי המציאות.
כאסיר ממורמר אך כנוע ביטא ברכות את המילה "כמובן" ונפרד
בידידותיות מאיתנו ומן שלושת הפינים. כשנפרד ממני, אמר לי שחבל
שלא הזדמן לנו להמשיך את שיחתנו והזמין אותי לבקר אותו בביתו
בקופנהאגן אם אזדמן לשם אימתי.  

פרק שני - פגישה לילית
נפרדתי מפרופ' מורנאו בצער על כך שלא הספקנו להמשיך את השיחה
ובמילא להציג את תפיסותי לגבי השיטות הפרשניות שהוא מציע.
במונית למלון קלאוס היה באקסטזה.
"פרופ' דר' מורנאו, הזמין אותך לקופנהגן" קרא "אתה קולט מה
זה?"
"מה בדיוק?"
"אם הוא יחליט שהוא רוצה לעזור לך הוא יכול לקשר אותך לכל
האנשים הנכונים."
"קלאוס, הוא רק התעניין בי בגלל שאני יהודי וחוזר מחר
לישראל."
"אתה חושב?" אמר קלאוס "אתם היהודים, תמיד הכל סובב אצלכם סביב
עצמכם. כולכם ערבים זה לזה. זה מעולה."
"קלאוס" אמרתי "פרופ' מורנאו הוא היום נוצרי."
"מוזר" הוא אמר.
"מה מוזר?"
"שהוא נוצרי והוא מתעניין בך ככה."
"קלאוס, זה נורמלי לחלוטין. זה תסמין קלאסי אצל משומדים. אתה
שתית יותר מדי קוקטיילים."
"זה לא נורמלי" אמר קלאוס "ואם אתה לא תסע אליו לקופנהגן, אתה
משוגע"
"אני סיימתי עם הסרטים. כמה פעמים צריך להגיד לך את זה?"
קלאוס שתק. אולי נרתע מעט מגון קולי ואולי היה שיכור מדי בשביל
להתווכח.

בשעה 3:00 בבוקר כשנחירותיו השיכורות של קלאוס החלו למלא את
החדר התעוררתי משנתי בבהלה. המשכתי לנוח עוד כמחצית השעה אבל
המחשבות על הטיסה חזרה ארצה לא הותירו לי מנוח. דמיינתי איך
יראו האנשים בטרמינל. דמיינתי את העברית שתתנגן בפיהם, את
הקולות הרמים והמראה העליז שלהם, את האופן בו ידחפו אותי בגופם
בעליה למטוס ללא לחשוב לבקש סליחה.
לבסוף החלטתי לקום, לרדת לבאר ולקוות שמספר כוסות אלכוהול
נוספות יעזרו לי כפי שעזרו לקלאוס.

לא הרבה אנשים אנשים ישבו בבאר. המעט שנותרו בשעת לילה זו,
ישבו בחבורות מצומצמות ושקטות, לכן בלט פרופ' מורנאו מיד
בבדידותו המזהירה. זיהיתי אותו מיד מגבו. הוא ישב כפוף על
כוסית משקה ליד הבאר.
ניגשתי אליו ושאלתי רשות להצטרף לו לחברה. מורנאו, פניו עייפות
ושיכורות הגיב לידיעה על המצאותי שם בתערובת של הפתעה ושעשוע,
כאילו התגלתה לפניו התגלות מבדחת במיוחד.
"נו, שב, שב!" החווה בידיו על המושב שלצידו "יש לנו עוד הרבה
להספיק הלילה."
"אתה לא הולך לישון?" שאלתי.
"לכל הגדולים היו נדודי שינה." אמר "ניוטון היה מבלה 6 שעות
ביממה בניסיון להרדם, ושעתיים בשינה ממש, במקרה הטוב. הדמויות
שלו לא היו מניחות אותו בשקט."
"חשבתי שבשבילך נדודי שינה זה רק סמל"
"'הו שינה, שינה נעימה, רופאתו הרכה של הטבע, כיצד הברחתי
אותך, שאינך רוצה עוד להכביד על עפעפי ולהרוות חושי בשכחה'
ציטט בפני את גיבורו של שייקספיר. "הסמלים  לקוחים אצלי תמיד
מהחיים. לסמל יש משמעות אמיתית רק כאשר יש לו משמעות ממשית גם
בעולמך האישי." אמר.
"אבל אנחנו מבינים גם סמלים שאיננו מכירים"
"זה משום שחלקנו יודעים להרחיב את הישות שלהם בדמיון ולהיות
הרבה אנשים בעת ובעונה אחת. לכזה קוראים אמנים."
שתקתי והזמנתי לעצמי בירה.
"פרופ' מוראנו, אפשר לשאול אותך שאלה אישית" פניתי.
מורנאו שקל בשקט "תלוי איזו שאלה" הגיב.
"למה הפסקת לעשות קולנוע? או יותר בפירוט למה הפסקת לעשות
קולנוע, התנצרת והחלפת את הזהות שלך, פרופ' מורנאו?"
מורנאו הביט בי בעיניים מופתעות גוון מסוים של כעס, כאילו
הפרתי כרגע חוק כלשהו, אך הבעה זו השתנתה כעבור מספר רגעים
לכדי שיקוף רך של עניין.
"למה אתה שואל אותי את זה?" פנה אלי לפתע בעברית והביט בי
כאילו היה דודי הקשיש.
ראיתי את פרופ' מורנאו פעמים רבות מדבר בערוצי הטלויזיה של
צרפת וגרמניה. ראיתי סרטים שנעשו עליו ואיתו אך מעולם לא ראיתי
אותו מדבר בעברית. העברית שלו הייתה רכה נוגה ועולה מהחיך
כאילו נטפה ממצקת עגולה של דבש. התרגשתי לשמוע אותו מדבר בשפה
הזו, שלא שמעתי כבר יותר מארבע שנים. הלשון שלו נשמעה כהבטחה
לעתיד.
"אני שואל אותך כי זה חשוב לי" עניתי לו לבסוף גם אני בעברית
לאחר שהתגברתי על ההפתעה מההחלפה בערוץ התקשורת.
"מה שקרה לי הוא סיפור פרטי ופרטני" התחיל מר מורנאו לתרץ את
חוסר נכונתו לדבר על אותו מקרה, שרבו עליו כל כך הספקולציות
בקרב האוטוביוגרפים שלו "מטבע הדברים עיצב מקרה זה את חיי. אבל
משמעותו של מקרה זה הייתה לי ובשבילי בלבד."
"ומה לגבי מה שאמרת על האמנים שמרחיבים את דעתם?"
"אבל אמיר, לא לתוך הדעה שלי, הרי" הביט אלי וצחק כאילו הוא
מתנצל ללא כוונה.
"אני חושב שמה שעברת שייך גם לי. מקריאה בכתבים שלך אני יודע
את זה."
"הכתבים שלי הם לא אני. אני לא מבין איך אני קשור אליהם..."
"זה שונה, פרופ' מורנאו. אמרתי לך ששמי אמיר הוד, אבא שלי הוא
מאיר הוד מקיבוץ דגניה. הוא אמר תמיד שאם יום אחד אפגוש אותך,
שאכריח אותך לספר לי מה שקרה."
פניו של פרופ' מורנאו הרצינו לפתע בעוד אני ממשיך בדברי "הוא
אמר שאתה תספר, שלא תשכח את החוב שחבת כלפיו."
פרופ' מורנאו הביט בי בתדהמה ממש. "מאיר הוד זה אבא שלך?" אמר
כמתקשה להאמין.
הנהנתי.
"למאיר יש מפעל דגים?"
"אחרי שלא חזרת יותר לארץ הוא עזב את הקיבוץ והקים עסק משלו."
פרופ' מורנאו נראה כאילו הכה אותו ברק מן העבר.
"אז הבן של מאיר הוד הפך לקולנוען".
"לשעבר" תיקנתי אותו "התפוח לא נופל רחוק מן העץ."
פרופ' מורנאו שקע בהרהורים. כששב לדבר בחר לעשות זאת בשפה
הגרמנית ובגוון נוקשה מעט. "סיפור הדבר שקרה לי, הוא סיפור
שלי. לא גיליתי אותו מעולם. אני מצטער, אבל אני חושש שאיני
יכול לחרוג ממנהגי זה גם עתה. אפילו ולמרות שאתה הוא בנו של
מאיר."
"פרופ' מורנאו" השבתי לו בעברית "אבא שלי גוסס, נשארו לו פחות
משלושה חודשים."
לשמע המילים הללו נאלם מורנאו שוב למספר רגעים. כששבו מילותיו
לשפתיו, היו תחילה שיכורות ותועות קמעה.
"שתיתי יותר מדי בשביל שיהיה לי אכפת, אבל עדיין אכפת לי."
הפטיר "בכל זאת... אני לא יודע כמה אתה בכלל יודע ומה סיפרו
לך. סיפר לך אבא על סמואל קירכה?".
"שמעתי אותו מזכיר את השם מספר פעמים, אבל לא זכור לי מעבר
לכך."
ומורנאו החל בסיפורו שסיפר על סמואל ועם שהחל בו הפכה שפתו
העברית למתונה והוא היה מטעים מילותיו בזהירות נינוחה.

פרק שלישי - סיפורו של סמואל קירכה
"מהיום בו הכרנו אותו לראשונה היה סמואל קירכה דמות מסתורית."
החל פרופ' דר' מורנאו בסיפור: הוא היה גרמני יהודי ושמנמנן, עם
פנים נאות וחיבה עזה לאלכוהול וסמים. ילד ביט אינטלקטואל
ומופרע עם אבא תעשיין מצליח מקארלסרואה, עיר גרמנית אמידה
השוכנת בקרבת היער השחור. ידענו מעט על העבר שלו. ידענו רק
שהוא הגיע לארץ מצויד במקרן, מספר גלגלי פילם וידע יוצא דופן
בקולנוע האירופאי המחתרתי של איטליה, גרמניה וספרד. הוא הקרין
לנו סרטים של מאריו בווה, הרשל גורדון לואיס ולימד אותנו על
קאמפ וטראש. אתה צריך להבין שהדברים האלה היו אז משהו שאף אחד
בארץ לא הכיר.
בחצי השנה הראשונה שלו בבית הספר לקולנוע סמואל עוד טרח להגיע
פעם או פעמיים בשבוע, וכך גם הכרנו אותו. מאוחר יותר, אבל, הוא
החליט שבית הספר שבוי בקונספציות מיושנות. לקראת סיום הסמסטר
הייתה לו תקרית שבה נתרתח וצרח על מורה שהכחיש את ההשפעות של
הרשל גורדון לואיס על הבמאי ה"איכותי" אינגמר ברגמן. סמואל קם
ממקומו, ניגש אליו וצעק עליו שהוא יכול לדחוף את אינגמר ברגמן
לתחת ושברגמן מכר את הנשמה שלו לאמנות. כל זה רק משום הכעס
שהצטבר בו, והרי הוא הכיר את כל הסרטים של ברגמן בעל פה. ועדה
מיוחדת שנתכנסה לדון בתקרית ושהתכנסה ללא שהואיל לכבד אותה
בנוכחותו החליטה להתחשב בו ולא לזרוק אותו מבית הספר. אך את
סמואל כל זה כבר לא עניין. הייתה לו מצלמת 16 מ"מ שההורים שלו
קנו לו והוא החליט שישראל של סוף שנות השישים זה המקום לעשות
קולנוע מחתרתי. היו לו רעיונות ליצירת סגנון ייחודי של קולנוע
אימה יהודי, מעין עירוב של קולנוע אימה עם חרדת האלוהים של
המאמין, שאותו כינה 'קולנוע יראה'.
לא ידענו מאיפה הוא משיג את הסמים שלו, אבל כשהוא היה מקבל,
הוא היה מקבל כמויות אדירות אותן היה שואף לריאותיו בתוך מספר
ימים קצרים. לאחר שהיה מסיים את החבילה היה פונה בצערו
לאלכוהול ומפנה את זעמו האמנותי לשתיה עד שהיה מגיע משלוח חדש.
הוא היה מעשן באופן שהתיש את כולנו, מגלגל ומעשן בשרשראות עד
שהיינו נאלצים לסרב להצעות הירוקות שלו. הוא גם לא נאלץ לעבוד
כמונו, אלא התקיים מהמחאות שמנות שהגיעו אליו מההורים בגרמניה.
במקום זאת היה מעביר את רוב זמנו בביתו ועל רצפת חדרו היו תמיד
מפוזרות הטיוטות של אותו תסריט לסרט היראה היהודי שתכנן. הוא
אף פנה לאורי זוהר שיצטרף לחזונו, אבל זה דחה אותו בטענה
שקולנוע יהודי הוא דבר שפס מן העולם ושעליו להתרכז ביצירת
קולנוע ישראלי צברי. מעולם לא ראינו אף אחת מגרסאותיו הרבות של
אותו התסריט שעליו דיבר רבות כל כך, שמענו רק חלקים מתוכו.
מבין החלקים והרסיסים ששמענו והיה בידנו להבין, הצטייר בעיני
רוחנו סרט על אישה דתיה ונואפת שאלוהים שולח בעקבותיה שלושה
מלאכים סוררים ושלוחי רסן על מנת להפחיד אותה ולהחזיר אותה
לדרכה הדתית. סיומו של הסרט היה ברגע שבו האישה במאבק מול
שלושת המלאכים פונה בתחינה קורעת לב לאל מלא רחמים. זה מצטער
על הסבל הרם שגרם לה. בסצינת הסיום של הסרט, המתרחשת ספק
במציאות שהפכה כבר להזויה לחלוטין וספק בדמיונה של האישה,
מגיעים השניים, אלוהים והאישה אל הבנה חדשה בענייני הנואפות,
הייסורים וטבע האלוהות. את הקטע הזה התקשה סמואל כל אותה תקופה
להשלים.
בסופו של דבר, לאחר כשנתיים בערך, עזב סמואל את הדירה שלו
בהותירו מאחוריו את כל חפציו האישיים כולל גלגלי ומצלמת הפילם,
ועלה על מטוס חזרה לגרמניה.
אבא שלך, מאיר ואני עברנו לדירה שלו, שאותה הוא השאיל לנו
זמנית. הוא אמר שיחזור עוד מספר חודשים ובכל מקרה יצור עד אז
קשר במכתב או בשיחה. אלא שהזמן עבר וסמואל לא חזר. כל הנסיונות
שלנו לכתוב להוריו נכשלו. השנה הסתיימה, אבא שלך ואני סיימנו
את סרט הגמר המשותף שלנו. אבא שלך בטח הראה לך אותו."
הנהנת בראשי. סרט הגמר המפורסם של אבא, זה היה תמיד אחד
הקוריוזים המשונים ביותר במשפחה שלנו. קשה היה להאמין שאבא בעל
הידיים המגוידות צילם פעם סרט קולנוע.
"הסרט הזה היה במידה רבה מחווה למה שהכרנו וידענו מסרט היראה
של סמואל." המשיך פרופ' מורנאו בסיפורו "שילבנו שם ציטוטים
מהתסריט הבלתי גמור שלו, שגם את טיוטותיו השאיר מאחוריו. אחרי
שהסרט זכה להצלחה רבה כל כך ניסינו לכתוב על כך לסמואל, אבל
תשובה שוב לא נתקבלה.
הקיץ הגיע ובאוגוסט החלטנו אביך ואני שניסע ביחד לתור את
אירופה בטיול תרמילים. כששקלנו לקחת איתנו מספר מהחפצים
האישיים של סמואל, עלה לפתע הרעיון שנקח את המצלמה איתנו
ובמילא נצלם גם סרט של מסענו. כלומר שנעשה סרט מסע תיעודי
שיכיל את הנסיעה שלנו לסמואל ויסתיים כשנעביר לו את המצלמה,
בטקס של מעין העברת לפיד וראיון עם סמואל.
היה לנו את כתובת הוריו של סמואל בקארלסרואה, רכשנו כרטיס טיסה
למינכן ומשם עלינו ברכבת לכיוון קארלסרואה. אבל כשהגענו לבית
המפואר בפרברי קארלסרואה הופתענו למצוא שם שומר שמסר לנו שמר
וגברת קירכה נעדרים ולא יהיו בבית בימים הקרובים.
כששאלנו מתי ישובו, מסר לנו השומר כי אין לדעת. וכשחקרנו עוד
הוסיף והסביר כי הבית עומד כרגע במוקד של מאבק משפטי בעקבות
גירושי הזוג.
הסברנו לשומר שאנחנו חברים של בנם המשותף של הזוג, סמואל קירכה
ושאנחנו מחפשים אותו על מנת להשיב מספר מחפציו האישיים שהותיר
מאחוריו בישראל. כששאלנו אותו כיצד ניתן למצוא אותו או אחד
משני הוריו הציע השומר שניסע למרכז העיר שם מתגורר היה כעת
אביו של סמואל באחד מגורדי השחקים החדשים שנבנו לאחרונה.

אביו של סמואל היה אדם מוצק עם שיער קצוץ ופנים מגולחות למשעי.
הוא הסביר לנו שהעניינים במשפחת קירכה אינם כתיקונם כרגע. הוא
ראה את סמואל רק פעם אחת מאז שחזר לגרמניה. כששאלנו אותו אם
הוא יודע לאן זה פנה אמר שנתן לו כתובת של דירה בברלין שאליה
הוא יכול לשלוח מכתבים. כששאלנו אותו אם החליפו מכתבים ביניהם
הודה שמעולם לא מימש אפשרות זו.
הוא אמר שסמואל והוא לא בקשר ממש, שסמואל לקח את הגירושים קשה
אבל העז לשער  שסמואל עשוי להיות בקשר עם אימו שעברה גם היא
לברלין.
רשמנו לעצמנו את הכתובות המשוערות של סמואל ואימו ויצאנו
לדרכנו. המומים מן ההתפתחויות הבלתי צפויות החלנו לדון בנושא
הסרט. אביך הציע שאולי נפסיק בצילומים.
'נדמה שהסיפור הזה עשוי להיות בלתי נוח לכולם. למה לחפור בכאב
של משפחה שהתפרקה' הוא אמר.
אני התעקשתי שבדיוק מאורעות כאלה הם החומר שיוצרים סרטים.
כשסמואל יגלה שאנחנו עושים עליו סרט הוא יקפוץ משמחה. אם הוא
ישמע שהפסקנו את הסרט בגלל מהמורות משפחתיות הוא לא ידבר
איתנו.
שכנעתי אותו. הסרט הצנוע שלנו רק הפך למעניין יותר ויותר. אבל
רק בהגיענו לדירת השותפים של סמואל בברלין התחלנו לפקפק אם
בכלל נצליח למצוא את סמואל. הייתה זו אחת מהדירות הברלינאיות
רחבות הידיים האלה עם 4 חדרים וכמעט מאתיים מטרים מרובעים.
קרינה השותפה, גרמניה עם שער אדום בוער ופנים של יפהפיה, סיפרה
לנו שסמואל עזב לפני חודש לקומונה ההיפית החדשה קריסטיאניה
בקופנהאגן. כששאלנו אותה עוד אמרה שהשאיר את כל הדברים שלו
ואמר שיחזור עוד מספר חודשים. כששאלנו אותה על פועליו בשנה
האחרונה, אמרה שהיה בעיקר סגור בחדרו. היה שותה ומעשן הרבה
וכתב איזה תסריט מבוקר ועד ערב.
הנסיעה בחשמלית חזרה למלון הייתה מתוחה. מאיר רצה שנפסיק את
הסרט. הוא אמר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנסוע עכשיו
לקופנהגן. בכל זאת, התעקשתי אני ואמרתי לו שהסרט מתקדם ומתלהט.
הזכרתי לו את הדיווחים שקראנו בארץ על הקמת העיר החופשית
קריסטיאניה. הסברתי לו שזו הזדמנות בשבילנו לעשות צילומים בעיר
האנארכיסטית האוטונומית הראשונה של עולם המערבי ולתעד את העולם
החדש שיצרו ההיפסטרים של אירופה. לאחר דיונים ארוכים התרצה
מאיר לבסוף ולמחרת עזבנו את ברלין לכיוון קונפהגן.
העיר קריסטיאניה הכילה באותה תקופה כ-10,00 תושבים והזכירה
עיירה ממערבון ספגטי שהשתלטו עליה היפים. אלפי ביטניקים מרחבי
אירופה והעולם הגיעו לכאן על מנת להקים בקריסטיאניה את העיר
האנארכיסטית הראשונה מאז רפובליקת מינכן של 1919. הצריפים
ושרידי הפריקסטים העזובים של מה שהיה פעם בסיס הצבא הדני
קריסטיאניה יושבו עכשיו בעשרות היפים והיוו טיילת לעולם חיות
שוקק של עזים, סוסים, תרנגולות ושאר יצירי ממלכת החי. בקרנות
פינה יכולת לראות היפים מלמדים אחד את השני עבודת אדמה. כמובן
שמאיר ואני שלפנו את המצלמה וצילמנו הכל. מצאנו לעצמנו מקום
ללון באחד הפריקסטים הגדולים שבהם לנו המצטרפים החדשים לקומונה
וישנו על ערמות חציר.
היה זה ביום השלישי ולאחר יומיים של חקירות ששמענו עדות ראשונה
על שהותו של סמואל בקריסטיאניה. אחת מהחוקרות המתנדבות במכון
הצעיר למחקר מזון אורגני-הוליסטי סיפרה לנו שאכן הכירה בחור
גרמני שמנמן בשם סמואל, שנוהג להסתובב בבאר אולברן שבקצה
הצפוני של העיר הקטנה ליד תעלת הטראנגראבן ומרוקן שם כמויות
ניכרות של אלכוהול.
כשהגענו למקום אמרו לנו הבעלים שסמואל בדיוק עזב. "עם זאת"
ניבא המנהל בקריצה "לא מן הנמנע ויש אולי אפילו לשער שיחזור
לפה עוד זה הערב."
התעלמנו מההערה הזאת והתיישבנו על הבאר בציפיה לחזרתו של זה.
בסביבות חצות נכנסה למקום דמות שמנמנה ומזוקנת שהחזיקה בידה
ג'וינט ארוך. בתופעה הזו אי אפשר היה לטעות, לזה קראו סמואל.
"סמואל" קראתי אליו ונופפתי בידי בעוד מאיר מסתער על ציוד
הצילום כדי לצלם את הפגישה המיוחלת. סמואל הביט עלי כאילו ראה
הזיה רחוקה ומאיימת, קיפץ ממקומו ופרץ את הדלת במרוצה.
"תביא את זה!" חטפתי את המצלמה מידו של מאיר והתחלתי לרוץ
החוצה מהפאב, המצלמה על כתפי. ראיתי את סמואל נמלט ברחוב
הראשי, זורק מאחוריו בקבוקי בירה ריקים ונס על נפשו במהירות
שלא היית משער מאדם בדמותו. מעיל הגשם הארוך שלו התנפנף לכל
הכיוונים והוא נראה כאדם אחוז תזזית.
לא הבנתי למה הוא רץ, אבל החלטתי שאני רץ אחריו ומגלה מה קורה.
הייתי בחור אתלטי יותר ממנו ולמרות שהמצלמה הייתה עלי הצלחתי
לשמור על מרחק קבוע ממנו ואף להדביק אותו במקצת, אבל לא הצלחתי
לתפוס אותו ממש וכעבור מספר דקות ריצה הגענו לגבולה של
כריסטיאניה. שם הוא הסתער על מונית ונעלם לתוכה. ללא לחשוב רגע
נוסף הסתערתי גם אני לתוך מונית והמרדף החל. הוא נסע לכיוון
צפון ואני התריתי בנהג המונית שלי שלא יעז לאבד את המונית
שלפנינו. נסענו בעקבותיהם דקות ארוכות עד שהגענו בסופו של דבר
לאזור בו הוקם לאחרונה הגשר שבין קופנהגן למאלמו שבשוודיה,
היכן שנשפך נהר הפייבלינגה אל הים. סמואל ירד מהאוטו והמרדף
הרגלי התחדש. בסיומו של המרדף הכושל, המתין לי סמואל בפנים
מובסות כשלגבו שורת הסלעים החוצצים את העיר מן הים הסוער. זה
היה מבוי סתום. הוא הרים את ידיו מהגוף לפנים כאילו הוא מסוכך
על עצמו מעין הצלולויד. גם אני הפסקתי לרוץ והתחלתי לצעוד
לעברו בצעדים איטיים, מושך את הרגע הקולנועי ומתכן את שיחתי
איתו. אלא שהדברים לא קרו בהתאם לציפיותי. כשהתקרבתי כדי עשרה
מטרים מסמואל הוא נקט מספר צעדים אחרונים אחורה והניח ידיו
מפניו. עתה הביט בי או נכון יותר, בעין המצלמה שבידי, בפנים
מזרות אימה, שערו מתנופף ברוח עיניו פקוחות לרווחה ונחיריו
נפוחים בשאיפה עמוקה. כאילו הוא מטיח משהו במצלמה, כיווץ רגע
את אפו ואז הסתובב ובקפיצה מגושמת הפיל עצמו אל המצולה. כשרצתי
אחריו בבהלה ראיתי אותו נסחף בזרם. למחרת מצאו כמה דייגים את
גופתו הסחופה אל החוף."
"הוא התאבד?" שאלתי
"אני לא בטוח אם הוא התאבד. את הנפילה הוא שרד אני חושב, אבל
הוא לא ידע לשחות. הוא אף פעם לא היה נכנס לים בתל אביב."
"למה הוא עשה את זה?"
"אני שואל את עצמי עד היום"
"וזהו?"
"כן"
"זה כל הסיפור?"
"סיפורים בחיים לא תמיד נסגרים. אם אתה רוצה לראות סיפור עם
סוף לך לסרט." אמר לי מורנאו.
"אני לא מבין" אמרתי.
"אין מה להבין" פיהק פרופ' מורנאו. "החיים הם לא שיעור
בכלכלה"
"אז למה סיפרת לי את זה? איך זה קשור לשאלה שלי"
"ככה זה קרה" אמר פרופ' מורנאו "מוזר, לא?"


פרק רביעי - המצלמה הדיגיטלית
כשהגעתי למחרת בבוקר לרחבת המלון לא התפלאתי למצוא גם את
מורנאו בין פליטי ארוחת הבוקר שאחרו לסעוד וסיפקו תאוותם
במסעדה שבלובי.
"אמיר, מה שלומך?" קם מורנאו ממקומו וקידם את פני ברגע שראה
אותי.
"עייף קצת" הודיתי.
"אתה טס היום לישראל, לא כן?"
"הטיסה שלי בעוד ארבע שעות, למעשה אני צריך לצאת מכאן בתוך
שעה."
סעדנו את ארוחת הבוקר ביחד ובסיומה הציע מורנאו שיסיע אותי
לשדה התעופה.
"בשביל מה לפרנס את נהגי המוניות הצרפתים האלה" הוא אמר "הם
ירמו אותך גם ככה."
היה לי מוזר לשמוע אותו מדבר ככה, ובמיוחד בגרמנית.

בטרמינל מורנאו עוד הספיק לחכות איתי על הספסלים. כשהישראלים
הראשונים נכנסו בדלתות האוטומטיות ופנו אל מורנאו באיזושהי
שאלה באנגלית קשה היה שלא להשתומם על ההבדל התהומי שבינו
לביניהם. אין כאן צורך לתאר את העם העברי שבישראל. יש להם
מידות טובות רבות, אבל המפגש בהם כשהם בקבוצות גדולות בארצות
זרות עלול לעיתים קרובות להיות מביך. מורנאו שבדיוק הסביר לי
משהו על דקויות ההבדל בין סמל למטאפורה קולנועיים נדם לאחר
התקרית הלא צפויה.
"הם מדהימים" אמר לי עדיין בגרמנית "בלתי יאומנים"
"אתה שומע איך שהם מדברים. לא אכפת להם מכלום!" התלהבתי גם
אני.
"והכי מדהים שהם מאמינים כולם שהם עם אחד. זה לא גאוני?" הוא
צחק צחוק גדול, רועד בכל גופו.
"אז למה אתה לא בא לבקר?"
"זה כבר לא שייך אלי" ענה.
"רצית להתרחק מזה?"
"להפך"
"מה פירוש?"
"אנחנו אף פעם לא נהיה כאלה. האינטלקט שלנו הוא גבינה מקולקלת
במקום ההוא."
"ישראל זה לא המקום הכי יהודי בעולם, הא"
"ממש לא" הוא אמר "כל כך לא"
"אבל גם כל כך כן"
"הו כן!" הוא צחק "הו כן!"
"וקופנהגן?"
"קופנהגן היא סקנדינבית ואין הרבה דברים ששונים כל כך מיהודים
כמו סקנדינבים. כן, במובן מסוים זה גם שלוחה של היהודים
מבחינתי. כבר אמרתי לך שאתה מוזמן."
"אולי אני אבוא" אמרתי.
"מתחשק לי נורא לבקר את אבא שלך" אמר לפתע פרופ' מורנאו.
"תבוא" אמרתי "הוא לא כועס עליך. הוא דיבר עליך הרבה. הוא
אפילו קרא את הספר שלך שתורגם לעברית."
"מה הוא חשב?"
"ממה שהוא הבין הוא חשב שהפוסטסטרוקטורליזם זה הגזמה, אבל
עזוב. אתה לא בא בשביל לדבר איתו על תיאוריה."
"זה נכון" הרהר מורנאו וקם ממקומו. כשחזר לאחר שלוש דקות היו
פניו נרגשות ואדומות ובידו היה כרטיס טיסה טרי ומבריק.

הטיסה במטוס לישראל הייתה כמו מחזור סימפוני מבולבל. תחילתה
הייתה באדאג'יו שבו קרס מורנאו על הספה ונרדם בנחירות זעירות
ומחודדות, המשכה היה באלגרו כאשר מורנאו התעורר בזינוק, הביט
לכל סביביו בבהלה ובתמהון ואז התרומם ממקומו והחל לתור בפזיזות
אחר דיילת שתכין לו קפה עם שני סוכרזית. לאחר הקפה הפך למבריק
ועוצמתי כמו מארס אל המלחמה בסימפוניה של הולסט אך כעבור
כשעתיים של שיחה תקיפה נדמה היה שהתגברה עליו שוב העייפות והוא
שקע בכיסאו בהתאם להוראות הביצוע שכתב מאהלר לתנועה הראשונה של
הסימפוניה הראשונה שלו: לאט ובנרפות כעלה בשלכת.
כשהתרגלתי לדבר איתו בעברית הוא פתאום נראה לי לא רחוק כל כך
מאבא שלי. גם אבא גנוב, אבל אחרת. זה אפשר לי לחשוב על עצמי
קצת פחות כמו אבא שלי וקצת יותר כמו מורנאו, מבלי שידעתי בדיוק
מה משמעות הדבר.
בלי ששמתי לב מורנאו הוציאה מכיסו מצלמה דיגיטלית וכיוון אותה
לעברי. הוא חשף את שיניו והניח אצבעותיו על כפתור הצילום
בחמדנות כאילו הוא עומד להפעיל פצצת אטום לפחות. סיי צ'יז" קרא
בעליצות לא מובנת וחשף שיניים מבריקות.
הבזק הפלאש המתעתע שהשפריצה המצלמה מתוכה סינוור אותי עד סיום
הטיסה.

25.6.2004