הוא מחייך אלי במאופקות, שותק. ככה אני רגילה, לראות את שאריות
המלחמה מסתתרות בין גביניו, פורעות את מבטו כקורי עכביש
מבולגנים.
בחלל הזה שבין הגבינים חפור בור גדול בצורת טנק השועט קדימה
בציר טירטור, כשהוא מתעורר לקול השעון שלא פועל, הוא מזיע
החוצה אינזיכרונות לקמטי המצח, ושותק, כי כלום לא קרה.
הייתה מלחמה, הוא חזר בשלום, עבר, נגמר, לא ביג דיל, היו אנשים
שהיה להם יותר קשה ממנו, מה את מחטטת? אפשר לחשוב, כן, חשבו
שהוא נעדר, כן, ירו עליו, לא היה לו זמן לפחד, הוא רק לא יכול
היה לזיין, זה לא קשור, לא, אין לו חברים מהצבא, לא, הוא לא
מתגעגע למילואים, רק לחוצלארץ, וגם בבודפשט הוא לא יכול היה
לזיין, את זוכרת? ואגמים של מים מתוקים עושים לו מר, וזהו.
הוא מחייך, שותק, והטנק שבין הגבות מעלה אבק וחורץ סימנים של
שרשראות קמטים גם משני צדי הפה.
נו, עוד 6 באוקטובר, אז מה?