חשבתי שמצאתי אדם יגרום לי להרגיש סוף-סוף אהבה ולא שנאה,
לא במובן של אהבת נעורים אלא סתם ידידות מאוד, מאוד קרובה.
חשבתי שמצאתי כזה אדם, אבל הוא בורח לי מהידיים ומתחלק מבין
אצבעות.
חשבתי שתפסתי לי ידיד נפש שאוכל לספר לו, את כל הבעיות ולשמוע
לעצות.
אבל הוא ברח כי הוא חשש או אולי פחד מהדבר האמיתי.
אני כבר לא בורחת מנסה להחזיק לא מנסה, לרצות אחרים רוצה את
הידיד הזה לידי.
האדם נעלם ובורח לי שוב אני לא לוחצת, לא שוב רוצה לאבד  משהו
כזה.
רוצה ידיד קרוב אחד שיקשיב שהיה חבר שהיה לי, אצל מי להתנחם
אהוב הוא כבר לא היה.
אז למה קשה לו להבין שאני רוצה אותו בתור ידיד ולא אויב ואפילו
לא מאהב