זה היה ערב מפויח כמו עץ חרוך במדורת ל"ג בעומר כשאתי חברתי
משכבר הזמינה אותי לביתה לאחר זמן רב שלא נפגשנו, שתינו פרשנו

מעבודותינו בותו זמן, אבל אנחנו טיפוסיות שונות אחת מהשניה כמו
המרחק מארצנו הקטנטנה לאנטארטיקה הרחוקה.

היא גרושה כבר כמה שנים לאחר שהצליחה לגרש את בעלה מהבית כשהוא
סוחב איתו רק אלבום בולים ותמונת ערום של הצייר גויה שהיתה
תלויה שנים בחדר השינה שלהם.

היא הצליחה לעשות זאת על יד כך שהגיע לרבנות כשהיא לבושה שמלה
ארוכה, מטפחת ראש על ראשה הבלונדיני שתמיד מסודר עם פן עשוי
ע"י ספר צמרת, כשחקנית טבעית הצליחה לעורר את רחבי הרבנים
כשהיא בוכה בדמעות תנין שהיא חולת אסטמה מילדות ואילו עתה
כשבעלה רוצה לעזבה התגברה המחלה, וכך הדיינים קבעו שעל הבעל
לעזוב את הדירה ולהשאיר את הבית שהוא פנטהאוז בעל שתי קומות.

כשהגעתי מצאתי את עצמי עומדת מול דלת צבועה בגוון כתום שמש
פסיכודלי ומעליה תלויים קישוטי חרסינה בצורת פעמונים מושחלים
בחבלים. מסביב אדניות

ובהן פרחי פטוניה שהתערו יפה ליד הבנגואליה הזוחלת. במרכז
החדר שולחן קפה עשוי מגדם של עץ ועליו כד חרסינה שחור שמתוכו
יצאה אש בוערת. וילון כחול מפושק כנפיים מעוגלות, בצד כורסה
עמוקה ובצד השני כסא נדנדה, על הקיר תמונה של בתים מושלגים
ולתחתיהם אדי בוקר כחלחלים.

אתי חברתי היתה לבושה בייבידול שחור מבד סטן, התנפלה עלי
בנשיקות "הו, כמה טוב שהגעת, היום יש לי יום הולדת" "מה?"
קראתי בתמיהה, עכשיו ספטמבר ועד כמה שידוע לי את ילידת דצמבר"
מה?
אני מזל קשת?" היא התריסה נגדי כשהיא שולפת מול פני את שתי
אצבעותיה הצבועות בלק כחול, "אני במזל עם כל החנונים, היורמים

עם המשקפיים העגולות? אני עקרב, עקרבית" הוסיפה את כל אצבעותיה
למול עיני הנדהמות. "סליחה לא ידעתי שיש לך יום הולדת" אמרתי
לה
בהתנצלות ולא הבאתי לך מתנה, "אין צורך" אמרה כשהיא מחייכת את
חיוכה המגלה את שיהיה הבולטות.
"את המתנה שלי" "אני?" קראתי בתמיהה ובגמבום "כן, ואז הוציאה
נייר עטיפה גדול וצבעוני והחלה עוטפת אותי בו מהחלק התחתון פרט
לרגליים עד הראש, וכשגמרה לעטוף, הוציאה סרט וקשרה אותו כשהיא
שורכת אותו כמו שרוכסים נעליים גבוהות וכשהגיעה לראשי עשתה
קשירת פרפר בצורת פרח.

בעוד אני המומה, הובילה אותי לקומה השניה, שם היה זה חדר חשוך
רק אור נרות האיר אותו, יכולתי לראות כריות פזורות מסביב,
שמעתי קול רשרוש כמו עכברים מכרסמים יצאו מהמטבח שלשה בחורים
ושתי בחורות כשהם צועקים "הפי בירסט דיי טו יו". לאחר הברכות
הם התיישבו על הרצפה, בחור צעיר שיש לצדי לבוש שרוול וכובע
סרוג לראשו לקח את ידי השמאלית וקבע בקול סמכותי "יש לך קו
חיים קצר"
חשבתי לעצמי אבוי לי הגעתי עד כאן לשמוע שאמות בקרוב ואז
ניגשה
אתי אלי לחשה לי באוזן "אל תשימי לב אליו, גם לי הוא חזה כבר
לפני 15
שנה שאמות בקרוב והנה את רואה שאני פה". שני הגברים האחרים
נראו לי מוזרים לא פחות, הם ישבו שם והתמזמזו בפינה ולא שמו לב
לנעשה סביבםם. מוזיקה חרישית התנגנה ואז אחת הבחורות לבושה
שמלה לבנה ארוכה וזר פרחים על ראשה, עלתה על כסא במרכז החדר
ובקשה מכולם תשומת לב. "אני סאפאפו המשוררת" והתחילה להקריא
בעל פה שיר, כסיימה להקריא ירדה מהכסא התחילה לנשק ולחבק אותי
נתתי לה בעיטה, העפתי אותה ממני אבל היא הספיקה להכניס לי לאף
חומר לבן, מן אבקה כזאת שלא ידעתי את פישרה, ואז דפיקה בדלת,
הגיעה אורית שגם אני הכרתי אותה, היא התפרצה, "הצלחתי להגיע
אחרי שהרדמתי את הבנות, נתתי ליוסק'ה כמה כדורי שינה ואני פה"
"יופי ענתה לה אתי עכשיו הזמן לפתוח את האריזה ולראול איזו
מתנה יש בפנוכו" היא העלתה אותי על כסא והתחילה להתיר את קשר
הפרפר. לאט, לאט, כולם התחילו לצעוק: "רוצים את המתנה" רוצים
לראות", הייתי מטושטשת, היא התחילה להוריד את הג'קט אח"כ את
המכנסיים, החזקתי חזק שלא תוכל להוריד אז אורלי באה לעזור לה.

נפלתי והתעלפתי כשקמתי ראיתי את אתי רוקדת עם בחור שאורית
קוראת לו "סדאם חוסיין" בגלל השפם שלו, נגעתי בכתפה ואמרתי לה,
"אני חייבת ללכת, מושיקו יהרוג אותי" "אז יכתבו עלייך בעתון
ותהיי
מפורסמת, מה שתמיד רצית וגם אני אהיה כי זה קרה בכללי", אמרה
בקולה הצייצני וצחוקה המתגלגל.

אמרתי לעצמי אני חייבת לברוח מהמקום, אזרתי את כוחותי
האחרונים,
הזמנתי מונית למורת רוחה של חברתי שניסתה להניא אותי.

כשעליתי במדרגות ביתי ניסיתי להשוות לעצמי צורה נורמלית
שמושיקו לא ירגיש כלום אבל הוא כמו כלבלב רחרח אותי, עוד
שפתחתי את הדלת, "מה זה הריח הזה?" שאל בקולו הרועם, "כלום,
כלום עניתי בקול מגומגם, אתי חברתי הזמינה אותי למנגל, היה לה
יום הולדת,
וכשרצתה לסובב את השיפודים החזיקה מגבת מטבח בידה והמגבת
התלקחה, פרצה שריפה והייתי מוכרחה לעזור לה לכבות את האש, לא
יכולתי לעזוב אותה לבד בסיטואציה כזאת.

אז נשארתי איתה, רציתי קצת לפטפט אתה, "ה ה, בטח דברתם עלי
"לא, מה פתאום" הוא המשיך "את יודעת שאף פעם לא סבלתי את החברה
הזאת שלך עם הקול הצפצפני, תמיד ידעתי שהיא תביא עליך אסון".
אמרתי לעצמי, אם הוא היה יודע את האמת.