New Stage - Go To Main Page

די בי
/
הפחדן

אילן לא ידע מה לעשות - לקפוץ, או לא לקפוץ? כל חבריו שכבר
קפצו צעקו לו מלמטה: "קדימה - תקפוץ!!!"
למי שעמד מהצד, המחזה נראה מוזר ביותר: קבוצה גדולה של בני
נוער, העומדים בתחתית בניין בן 5 קומות, כשבקומה השלישית,
הנמצאת 6 מטר מעל לפני הקרקע עומד ילד צנום, בערך בן 13 ומתלבט
האם לקפוץ למטה, או לא. "זה כואב?" צעק הילד הצנום העונה לשם
אילן. "לא, נו כבר, תקפוץ!" צעקה נורית, אחת מהבנות אשר היו
למטה, אך לא קפצו.
השמש כבר התחילה לשקוע ורוב הילדים שהיו למטה כבר הלכו הביתה,
אבל אלו שנותרו (ה"עקשנים" שבחבורה), עדיין לא התייאשו מאילן.
הם אמרו לאילן שהם לא ילכו עד שיקפוץ, למרות שהם ידעו שהוא
אף-פעם לא יעיז.
בשעה 8 בערב אילן ידע שהוא חייב לוותר. למרות שזה כבר היה סוף
החורף, אילן ידע שבלילה, קפוא בחוץ. לכן, הוא ירד במדרגות
הבניין המועד להריסה ופסע אל עבר ההשפלה המובטחת מצד "חבריו"
לספסל הלימודים. כשיצא מפתח הבניין, קריאות בוז החלו להישמע
מכיוון אלו שנותרו. וכך, על רקע קריאות אלה, הוא פסע הביתה.
כשנכנס לחדרו, זמזום קריאות הבוז מצד אלו שהחשיב כחבריו עדיין
הדהד באוזניו, אך כעת, לצד צעקותיה של אימו: "איפה היית? אתה
יודע איך דאגתי לך? לא יכולת לפחות להודיע שתאחר?..." אחרי כמה
זמן, כשראתה שהוא לא מגיב לצעקותיה, ויתרה, ורק אמרה לבנה
בתקווה שישמע, שלא יתעכב לרדת כי ארוחת הערב כבר מוכנה, והיא
תתקרר. אילן שמע אותה, אבל הוא לא דאג בגלל זה. הוא ידע שאפילו
אם האוכל יתקרר, הוא יוכל לחמם אותו במיקרו. מה שבאמת הדאיג
אותו היו התגובות של הילדים בבית הספר מחר ובכל שאר הימים.
מעכשיו והלאה במשך כל חייו, הוא חשב, יכנו אותו "פחדן".
חששותיו התאמתו כשלמחרת, כשנכנס לבית הספר, כל הילדים קרקרו
כמו תרנגול לכיוונו. הילדים מכיתתו כנראה סיפרו לכל בית הספר
את מה שקרה אמש, לכן עכשיו - קטנים וגדולים ממנו צחקו עליו.
חודש אחרי זה, אילן הרגיש שלמרות שהוא היה "זאב בודד" מטבעו,
הוא יותר בודד מתמיד. עכשיו בקושי דיברו איתו, למרות שלפני
"המקרה" דווקא הרבה דיברו איתו, וכשראו שהוא טיפוס מתבודד לחצו
עליו לקפוץ מהבניין כדי שיפסיק להתבודד כ"כ ויכנס לחבורה, שכן
הילדים ידעו שאילן לא אוהב את העובדה שהוא לא מתחבר בקלות.
למרות שעבר הרבה זמן, וסוף כתה ח' התקרב, חודשיים אחרי
"המקרה", עדיין נזרקו לעברו קריאות בוז תכופות. עם המחנכת הוא
בקושי החליף מילה מאז שעלה לחטיבה ולכן, לא היה שום אדם בעולם
שהיה קרוב מספיק אליו כדי שאילן יספר לו מה קורה לו, שכן אחים
לא היו לו ואביו עזב את הבית. אימו הייתה עסוקה מספיק בין 2
העבודות במשרה מלאה שלה והיועצת הייתה ידועה בתור פטפטנית
ורכלנית גדולה ואם ילך אליה, היא כנראה תספר את מה שיאמר לה
למחנכת שלו והיא תביך אותו בפני כל הכתה. אז יקראו לו בשמות
גנאי עוד יותר מקודם. לכן, בגלל כל זאת ועוד, אילן חשב שעדיף
לו לחכות עד שמשהו אחר יעסיק את התלמידים בבית ספרו, שכן (כך
קיווה), לא יוכלו לזכור את "המקרה" לנצח. אבל הוא טעה. למרות
הלימודים, והמבחנים הקשים, התלמידים עדיין מצאו זמן להתעסק
ב"מקרה".
כך קרה שעד סוף כתה ט', כשחשב שכבר שכחו מ"המקרה", נוכח אילן
לדעת שלא. באחד מהימים בהם סיים אילן מאוחר את ביה"ס, הוא היה
בדרכו הביתה, הבית הכי רחוק בשכונה, כשפתאום חבורת נערים
י"בתיים התנפלו עליו. הם היו שבעה, והם הקיפו אותו מכל
הכיוונים. אחד מהם אמר "נכסח לך ת'צורה, תינוק". "למה?" שאל
אילן בבעתה. אחד הילדים האחרים צחק ברוע ואמר: "כי אתה פחדן,
ופחדנים לא יכולים ללמוד בבית הספר שלנו, הם מוציאים לו שם
רע". והם התנפלו עליו.
כשחזר הביתה, אימו, שפתחה את הדלת, בקושי זיהתה את בנה: משקפיו
היו שבורים, בגדיו מלאים בדם ובוץ וקרועים כמעט כמו נעליו.
שערו היה מטונף, היה לו פנס בעין והייתה לה הרגשה שאחת האצבעות
בידו השמאלית של אילן שבורה, שכן היא רעדה בצורה מוזרה. "מה
קרה?" היא שאלה ברעדה. "כלום", ענה לה אילן והלך להתקלח. הוא
ידע שהיא לא תוכל לעשות כלום. לכל היותר היא תפנה למנהלת בית
ספרו והיא תעניש את הי"בתיים, שאחרי זה, יקראו לו פחדן
ומלשן. לכן, הוא העדיף לא להגיד לה כלום, למרות שהיא המשיכה
להתעקש במשך כל אותו ערב והיום שאחריו. הוא ידע שיום יבוא וכל
כעסו אשר נאגר בפנים יתפרץ החוצה, הוא רק חשב שזה לא הזמן
המתאים.
מאותו יום ואילך, אילן לא היה הוא עצמו. הוא השתתף בקטטות, רב
עם כולם, שנא אפילו את עצמו ועד סוף השנה, מציון התנהגות א'
בתעודת הרבעון, הוא ירד ל-ב' + 2 אזהרות. אימו כבר לא ידעה מה
לעשות איתו, היא אפילו חשבה לשלוח אותו לפנימייה צבאית, אבל
שינתה את דעתה כשראתה שלמרות השינוי בהתנהגותו, ציוניו לא ירדו
בתעודת סוף השנה.
במשך הקיץ אילן בקושי יצא החוצה ונמנע מליצור קשר עין ישיר עם
אימו. הוא ידע שהוא התנהג רע מאוד כלפיה בחודשים האחרונים, אך
לא ידע והבין למה. הוא רק ידע שבזמן האחרון כל דבר קטן עיצבן
אותו. מחטיפת הכדור ממנו בשיעור ספורט, עד לצורה שבה מישהו לעס
את המסטיק שלו.
אבל יום אחד, לקראת סוף החופש, אימו חלתה והוא נאלץ לטפל בה
ולצאת במקומה לקניות בסופר. בדרכו חזרה, החליט אילן לקחת
קיצור-דרך, כי הוא רצה להגיע הביתה כמה שיותר מהר, כשפתאום,
אותם ילדים שהכו אותו באותו יום, התנפלו עליו שוב. הם שוב פעם
הקיפו אותו, אבל אילן הפעם לא ויתר בקלות. בזמן שהם הרביצו לו,
קראו לו פחדן וקרקרו סביבו כמו תרנגול, הוא הרביץ להם בחזרה.
"מה קרה? פוחד?" צחקו הילדים. "נקרע לך ת'צורה, פחדן", "מגובה
6 מטר הוא לא הצליח לקפוץ", "לא היה לו אומץ", "עושה קניות
בשביל אימאל'ה, תינוק?" וכך זה המשיך, עד שאילן החליט ש"די!"
הוא צעק. "בגלל שלא קפצתי התחילו כל הצרות. רק בגלל שטות אחת
שלא עשיתי, אתם שופטים אותי לכל החיים, אז אתם יודעים מה? אני
לא פחדן!" הוא צעק. "וכדי להוכיח לכם את זה, אני אקפוץ!" החליט
אילן, ופנה ימינה, לעבר הבניין שעדיין לא נהרס. הוא עלה לקומה
השלישית, עצם את עיניו, ביודעו שהבנים שתקפו אותו עומדים,
עדיין לא מאמינים ליד המצרכים שנשכחו, וקפץ.



אילן לא יקפוץ יותר, הוא לא יעמוד יותר, הוא לא יוכל לעלות
במדרגות יותר אף פעם. בגלל אותה השנייה שבה קפץ, הוא לא יהיה
עצמו יותר. שבר בעמוד השדרה אי-אפשר לרפא. עכשיו הוא לא הולך
לבית הספר, אימא שלו מטפלת בו בבית עם קצבת נכות שבקושי מספיקה
להם. אבא שלו לא חזר הביתה ואף אחד מבית ספרו של אילן לא בא
לבקר אותו. הם כנראה מתביישים. אי-אפשר לדעת איך אילן מרגיש
עכשיו, הוא ממשותק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/11/04 0:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
די בי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה