עישנתי עננים קטנים ונתתי להם להיאסף למעלה. תחושה מוזרה נפלה
עליי. הייתי עייפה ורציתי לאסוף את גופי לתוך שמיכה חמה ולישון
שינה ארוכה. ימים מוזרים נופלים עלינו. שתי לסביות כנראה שרטטו
איזו סיסמא על קיר סמטה. "עד העונג הבא", היה רשום שם. אולי
אאסף אליהן לערימת גוף נאנק ומתפתל, לוכדת בפי שד עגול ומוצצת
את רכותו. סיסמאות צצות בכל פינה, כאילו לפני ציפייה. אני
גומעת כוס קולה שחורה ומבעבעת, מפשילה את מכנסיי ובוחנת את
הערווה השחורה הפראית. מהשמיים השחורים, אומרים, נופלים כוכבים
בזמן האחרון. אני לא ראיתי אף דבר זז. רק מטוס קל ראיתי משייט
לו בשלווה, ומביט בהרהורים בכרך הבטון הצובר בתוכו אנשים
הסגורים במועדונים. באולמות הסנוקר גוחנים גברים משועממים על
בדי לבד ירוקים ויורקים כדורים לגומות. מעשנים באיטיות סיגריה
אחר סיגריה ועומדים לפעמים רגע בחלון להביט אל השמיים, אולי
משהו ייפול. אני לוקחת סיגריה ביד, והולכת לאורך הרחוב. מבטים
אפלים ומוסיקה קלה של דיסקו. גברים על כוס בירה. אולי נערה
במכונית זולה תאט לידי מגששת, ואני אקח את לשונה.

הציפייה הארוכה תתפורר, ואז בלגאן יהיה פה. אני נכנסת דרך
חצרות ומסיירת באזור של בתי המלאכה המסוגרים ברזל. רמפה של
אנשים שוויתרו וביניהן אולי מוזר פתאום נערה בוכה. אני קרבה
והיא מרגישה בי, משפשפת פנייה מדמעות. אולי אסגור אותה עירומה
במגדל של צמיגים. אני מציעה לה סיגריה. היא מהססת ואז לוקחת.
נוטלת ממני בתודה את המצית ומעשנת במיומנות, לא פעם ראשונה.
תחושה קשה יש בי ללטף את הערווה הרכה, את הסדק הצר. שתיקתי
מכבידה עליה והיא מבחינה בכוונתי. תודה, אני צריכה ללכת.
אומרת. עוקפת אותי לכיוון הכביש ואני עוצמת את עיניי. הלילה לא
ייפלו כוכבים ולא באף לילה יותר לעולם. יש אנשים סגורים
במועדונים, כי שוני במחתרת מתרחש כדי שלא לפגוע בדופק הכרך
העדין. יש גם כלורופורם ומחסנים נטושים, או שאולי יתלה אותי
הלילה בחבלים מחוטי החשמל, ואהיה תלויה מעל לצמתים של האנשים
הנטושים בערווה חשופה ופראית שמחכה לנס שייקרה בשמי לילה
מוכרים. הרי לא לשווא המציאו אותי.