אהבה היא מיתוס.
פיקציה של האדם הבודד המחפש תקוות להאחז בהם.
היא חלום. יצירה של תקשורת, תרבות, קידמה או נוסטלגיה, עצב או
שמחה.
כל אחד והטריגר שלו לרצון להאחז באותה תקווה אבל בכל זאת רק
פיקציה.
אין בה יותר ממה שיש בסם או באלכוהול, אנחנו נאחזים בדבר שלא
קיים, עד שאנו מגלים את עצם חסרונו ונופלים. בדיוק כמו ההשפעה
החולפת של סם או אלכוהול.

בחור פוגש בחורה. בחורה פוגשת בחור. נוצר קליק.
מהו קליק? אחיזת עיניים. או מבט מזדהה בעיניים. או צורך וכמיהה
לאותו מבט מזדהה שקיים או לא קיים בעיני המתבונן, אבל זה תלוי
בעיני המתבונן. או בעיני המחפש את אותה שטות שגדל להאמין
שקיימת.
איפה? לא אצלו בחיים אבל הוא שמע על זה. או ראה את זה בסרטים,
או שמע בשירים, קרא בסיפורים. ההורים של כל החברים שלו גרושים,
בעוד שההורים שלו נראים כאילו הם נהנים מסידור נוח.

אולי זה מה שזה, סידור נוח. סידור נוח שעדיף על הפחד. פחד. זה
נובע מפחד? הפחד לעבור את החיים לבד זה מה שמניע את האובססיה
הזו למצוא את הלא נמצא?

אותו קליק פותח דלת שבה כולם מחפשים הזדמנות או ניצוץ קטן
שיסמן שכאן אפשר לפתח משהו, פה מותר להשתין, לסמן טריטוריה.
לקבוע זה שלי! אולי כאן יימצא הסידור הנוח שלי.
רק שבמקום שתן ואנוכיות ופחד צובעים את זה ביין ופראנק סינטרה
ובגדים יפים ובושם. רומנטיקה. הבדיחה הגדולה שעוטפת את הפיקציה
של האהבה.

אולי עדיף לשחק את המשחק. לבחור שחקן ולזרוק את הקוביות. אולי
זה נחמד להסחף לתוך הקסם והתעתוע ולהעמיד פנים שאני לא סתם
עושה כאילו. לעשות כאילו אני לא יודעת שזה בכאילו. אם אפשר.