היתה לי עוגה. היא היתה מאד טעימה. לפחות היא היתה אמורה להיות
טעימה. אני לא יודעת כי לא טעמתי אותה.  היא נראתה לי כל כך
מושלמת: עוגת שוקולד במילוי קרם אגוזים עשיר עם  קצפת אמיתית,
לא מתוך בקבוק שלוחצים על כפתור ויוצאת קצפת תעשייתית.
אז לא רציתי להרוס אותה. שמתי אותה במקרר בתוך צלחת
זכוכית,וכיסיתי אותה במכסה מפלסטיק שקוף, כדי שאוכל להסתכל
עליה כשאני פותחת את המקרר.

שנים היא עמדה שם אצלי במקרר, מוגנת מעובש ויוגורטים נשפכים;
מושלמת.
במשך הזמן הפסקתי להביט בה, כי היא נהפכה למשהו כל כך טריביאלי
במקרר שלי. והיא כבר לא היתה מיוחדת כל כך.

יום אחד עשיתי מסיבה. הזמנתי את כל החברים החדשים שלי מהמחלקה
הכירורגית לחולי סרטן, איפה שאני עובדת. בישלתי המון, והייתי
צריכה מקום איכסון. ואז נזכרתי בעוגה.

הוצאתי אותה ולפתע ראיתי שהיא סדוקה. הסרתי את מכסה הפלסטיק
ונגעתי בה. היא היתה קשה כמו אבן. היא נראתה בדיוק אותו הדבר,
חוץ מהסדקים שהיו בה. סדקים קטנים וקצת יותר גדולים.

היא לא היתה מושלמת יותר. ואני כל כך רציתי שתישמר. כנראה שזו
היתה טעות. עדיף היה פשוט לאכול אותה כשעוד היתה לי הזדמנות.