ילד שלי,
תמיד בוכים האנשים כי השארת אותם מאוחר.
היום אני בוכה כי אני השארתי אותך מאחור.
מתגעגעת אליך,
מתגעגעת למה שגרמת לי להרגיש בלי לדעת זאת אפילו.
מתגעגעת לזה שרצית או לא רצית...
מתגעגעת לילד שלי
שבעצם אף פעם לא הכרתי כילד
ושבעצם אף פעם לא היית שלי.
וזה לא הולך להיות מכתב פרידה כזה,
וזה לא הולך להיות מכתב עצוב כזה,
כי שנינו קבענו לסיים עם הבנאליות, נכון?
אולי ככה תזכור אותי טוב,
תזכור אותי טובה יותר,
מקיימת את מה שהבטחנו שנינו,
לסיים עם הבנאליות.
אז בעצם עכשיו זה אמור להפוך למכתב שמח, אופטימי כמו שקבענו
שתמיד יהיה... שמח, אופטימי...
אבל זה כבר לא משנה,
אני מאוהבת בך,
מאוהבת בשלמות
וזה כבר בנאלי.
ובעצם לחשוב שיש כזה דבר, שלמות, זה לא בנאלי?
ואולי גם אפשר להטיל ספק באהבה והתאהבות?
אלו גם דברים בנאליים!
נמאס לי, נמאס...
קשה להיות לידך, מרחוק או מקרוב,
קשה לעמוד בציפיות האדישות שלך.
עכשיו אתה יכול לחזור לתחילתו של המכתב ולקרוא הכל שוב כי כלום
לא השתנה וכלום גם לא ישתנה, הכל נשאר כמו שהיה...
אני כל כך אוהבת אותך