ישבנו שעות וצחקנו, בעצם באיזה שהוא שלב זה כבר לא היה צחוק זה
הפך למעין פלירטוט שכזה. דיברנו ודיברנו שעות, ולחשוב שעד לפני
שעות לא הכרנו בכלל- הרגשתי כאילו אנחנו מכירים מינימום שנים-
אם לא יותר.
הוא דיבר וסיפר, תיאר והסביר ואני עשיתי פרצוף מתעניין, מתלהב,
מתרגש, מבין ומרוצה- ולא כי זייפתי אלא כי באמת ככה הרגשתי.
היו רגעים שרק רציתי לשתוק ושהוא ישתוק איתי ויסתכל לי בעינים,
אבל באופן לא ברור השקט קיבל צורה של מחלה או של חור,ושנינו
הרגשנו שיש צורך לחסן נגדו או לפחות לסתום את הריק.
ככה ישבנו, שכבנו, עמדנו, ובעיקר דיברנו על הכל- כל הלילה עד
לזריחה. כשהיה רגע של שקט כל שריר שלי רצה לגעת בו ללטף אותו
ולהתקרב אליו. אבל האי-ביטחון גבר והמשכנו רק למלא חורים של
שקט.
כשרק התחלנו ללכת והמשכנו לדבר כבר היה לפנות בוקר השמיים כבר
לא היו קודרים, הם היו בהירים ומלטפים ובאוויר היתה לחות כזאת
חמימה ומתקתקה שמדביקה לך את השיער. התיישבנו במקום שראינו
ממנו את כל חיפה והקריות, הסתכלנו איך השמש מתאמצת
לזרוח.לשנינו היה ברור שהיא תאיר בסופו של דבר, אבל אף אחד
מאיתנו לא הצליח לגרום שיהיה כבר בוקר. אז במקום המשכנו למלא
חורים של שקט.



פתאום דממנו, באותה שנייה בדיוק חטפנו סינוור מהשמש שבקעה בלהט
מאחורי ההרים שבים והציפה אותנו באור אדום ורוד של נשיקות,
בקושי ידעתי מה קורה איתי ולא הצלחתי לפתוח את העינים, הרגע
שיחלנו וציפינו לו כל הלילה הגיע והוא היה מרשים מלהיב ומושלם
יותר משתיארתי לי, הרגשתי שאני נמסה מהחום, מהחום שהשמש שטפה
אותי בו.
רעד עבר לי בגוף, ידעתי שהזריחה הוא תהליך קצר ואחריו יבוא סתם
עוד יום כמו אתמול שלשום ומחר אבל זה לא הפריע לי כי משהו לחש
לי באוזן שהפעם הכל שונה ויכול להיות שהשמש לא תזרח מחר. נהנתי
כל כך, הרגשתי לכודה.
מבעד לנוף ההררי ידעתי שזה זה והתרגשתי, גם הוא הרגיש כמוני
אני יודעת, בטוחה, או לפחות ככה אני חושבת.

ואז השמש עלתה מעל להרים "זריחה". שמש עגולה צבעה את העננים
בסגול, השמיים נצבעו בתכלת והכוכבים נמוגו.


"תראי, זריחה" הוא אמר ואז שתק שתיקה ארוכה מאוד.