היום כשחירבנתי, אחרי שסיימתי לפניי שניגבתי, הגנבתי מבט
לבפנוכו של האסלה, הייתי הממומה מהגוש החום בהיר שהונחת שם
במים הצהובים. התקשתי להאמין שכזאת מסה של חומר-אם היא
בגוף'שלי או לא, לא מהווה כמעט הבדל במצבי הקיומי.
הוא היה ממש בגודל של תינוק קטן! (לרגע אפילו הרגשתי אמפטייה
לכל אותן אמהות מרוקאיות לאחר הלידה...)
יואב תמיד אומר שבנות לא מחרבנות-הן קוטפות פרחים, בכל אופן
אחרי שראיתי את העוגה שיצאה לי הייתי אומרת שאולי אנחנו כורתות
עצים- לא סתם- עצי בבואב כמו בנסיך הקטן, העצי ענק האלה
שמשתלטים על הכוכבים...
לחרבונה לא היה ריח, הוא יצא כתגובה לסיגריה שהתחלתי מחוץ
לשירותים וסיימתי בפנים.
פחדתי שלא ירדו לי המים ואז אני יקרא לאיזה בוריס שיבוא לתקן
ואז הוא יחטוף התקף לב מהשוקולד לבישול 5 קילו שמרוח לי באסלה,
לא נעים...
שמעתי פעם בדיחה: חרא אחד הולך ברחוב, פוגש את קקי ומציע לו
להצטרף, חרא וקקי הולכים ברחוב פוגשים את צואה והוא מצטרף
אליהם, חרא קקי וצואה מטיילים ברחוב ופוגשים את הפרשה חומה מפי
הטבעת היא משועממת ולכן היא מצטרפת למה שהפך בנתיים מפגש חברתי
עשיר תוך כדי הליכה ברחוב, אז חרא קקי צואה והפרשה חומה מפי
הטבעת מטיילים להם ופוגשים בשלשול. כשזה מנסה להצטרף לחבורה
הוא מרגיש שמנדים אותו עד כדי חרם, לא רק זאת בסופו של דבר
מפצירים בו החראות האלה לעזוב, שלשול המסכן והבאמת נחמד וחכם
לא מבין מה קרה ולמה אין המסריחים מעוניינים בחברתו...
מסתבר שהוא לא היה מספיק קשוח השלשול...
כשהורדתי את המים, נזכרתי בשלשול, ואיזה מסכן הוא היה, כזה
נבך..
חשבתי לעצמי שעכשיו הבישרוך שלי כבר לא יהיה לבד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.