עוד סיגריה ועוד אחת, והלילה כבר מתחיל להימלט, והמחשבות לא
משאירות מקום לספק; אני חייבת לעזוב. הכנפיים שלי מתחילות
להיות שחורות מהעשן של הסיגריות, ולמרות זאת אני כבר לא נחנקת,
מתרגלים לזה עם הזמן. אני סוחבת את עצמי לספה ומנסה להניח את
ראשי בעדינות כדי שלא ייפגע, הכאב מכל המחשבות האלה כל כך חזק,
אז אני עוצמת עיניים, אבל הכאב לא נותן לי מנוח.
מסביבי עומדים מלא שדים שבהם אני נלחמת בשארית כוחי, והכל עם
יד אחת, זאתי שנשאר לה קצת כוח.
אנשים מדברים על מלאכים ועל אלוהים. איזה מלאכים ואיזה
אלוהים?!
והכנפיים שלי כל כך כואבות ותחושות שונות אופפות אותי, תחושות
שמעולם לא ידעתי לתאר, רק בני האדם ידעו כיצד לתאר אותם,
והפסיכיאטר הוא ידע לנקוב בשמות המדוייקים שלהם - עצב, דיכאון,
שנאה...
מה קורה כאן?!
כשהתחושות מתחילות למלא אותי אני ישר שולפת עוד סיגריה, כדי
להימלט מהכאב ומהחושך שסוגר עליי. אמונה בדברים הטובים, אני
צוחקת בקול. קלישאה נושנת, העיניים שלי כמעט התעוורו מהאמונה
הזאת. עד שאמרו לי שאני תלושה מהמציאות, ואלוהים, איזה מזל
הצלחתי לצאת מזה.
עכשיו אני רואה טוב מקרוב את המציאות, והמראה בכלל לא נחמד,
אפילו די מזוויע רוב הזמן.
עכשיו שהכנפיים שלי מתחילות לכאוב בצורה בלתי נסבלת, אני קמה
מהספה בשארית הכוחות והולכת לאמבטיה, מתייצבת מול הדמות שלי
במראה. אוף, אני כל-כך עייפה. אני מוציאה מהארון את קופסת
הפרוזאק שהרופא רשם. מוציאה גלולה אחת, בולעת אותה, ונכנסת
למציאות אחרת, קצת יותר עצובה.