בין רחוב הקינמון לרחוב הגרזן מצאתי בית קולנוע ישן.
הכיסאות חרוכים בריחות נפתלין והשעון מראה שם חצות. מממ...
מוזר. עכשיו הצהריים.
יש פוסטרים שמתפוררים בכל מיני צבעים.
יש מחזות כל-כך ישנים, אך עם זאת כל-כך אהודים!
אין פופקורן שמפוזר בכל עבר, אין קולה וקינלי ואין אוויר!
הכל חנוק, חדר מצומק, נוכחותי בהחלט הייתה מורגשת!
מהלכת, הפסקתי בשורה ה12 והתיישבתי.
אין שום מסטיק שדבוק לכסא!
וגם לא רשום שם, כלום!
הכל מאורגן, מסודר.
ריח התסריט באוויר, כואב אך מתוק.
המוזיקה מתנגנת לי בראש 1... 2... 3.
דמויות כל-כך תואמות, אך עם זאת, כל-כך שונות!
עלילה מעניינת... אך אין שום תוכן רציני!
כל אחד חי באשלייה - נפרדים וחוזרים כמו ספירלה ללא סוף!
הוא חשב שהיא ככה, היא רצתה אותו אחרת! נזרקים, מהלכים, שותים,
מתבודדים, פורקים עול ובסוף שותקים?!
מוזר!
זה הסרט שלי!!!