"אז מה אמרת שאתה עושה, סטודנט? מה אתה לומד?"
"אה...פילוסופיה."
"פילוסופיה? מה זה?"
"זה סתם כל מיני אנשים שיושבים באוניברסיטה ומקשקשים, לא?"
"יש בזה בכלל עבודה? כמה מרוויח היום פילוסוף?"
"עכשיו ברצינות, באיזה תחום אתם מתעסקים שם בדיוק?"
"אתה יודע, משמעות החיים וכאלה."
"אני חושבת, שמשמעות החיים זה בכלל לא שאלה של שכל. אם אתה
שואל אותי, במקום לחשוב כל כך הרבה אתה צריך יותר להתחבר,
להרגיש, לזרום. אתה יודע, בדיוק הייתי בסדנא..."
"באמת, אתה רוצה להבין את משמעות החיים? תשאל אנשים שראו
דברים, שעברו חוויות. אבל איזה פרופסור שכל החיים שלו רק יושב
מול הספרים, מה הוא יודע על החיים?"
"תגיד לי, אתם עושים שם ניסויים בחוג לפילוסופיה? אתם בודקים
בכלל את התיאוריות שלכם? איך אתה יודע שכל הרעיונות שלכם הם לא
סתם שטויות?"
"טוב, תראה... אנחנו מתעסקים גם בדברים מעשיים, מוסר וכאלה."
"מוסר? הפילוסופים שלך הם אנשים כל כך מוסריים שיש מה ללמוד
מהם?"
"היה אצלכם פעם איזה מרצה שהרביץ לאשתו, לא?"

סביר להניח שכל מי שהיה אי-פעם סטודנט בחוג לפילוסופיה נקלע
לשיחות מעין אלו. לפעמים יש משהו מאד מתסכל בניסיון להסביר
לאנשים שאתה פוגש, במילואים למשל, את ערכה ומשמעותה של
הפילוסופיה. הדבר מתסכל, בין השאר, בגלל הידיעה שהשאלות שלהם
לא לגמרי מופרכות. אם פעם, בתקופות או בתרבויות אחרות,
הפילוסופיה נהנתה מהילה של מלכת החכמות, הרי שכיום מעמדה די
בשפל. בעקבות כך יכולות כיום להישאל יותר בחריפות שאלות שלא
הרבו להישאל אז: מהו תחום העיסוק של הפילוסופיה? האם בכלל עוד
יש בה איזה ערך? ויותר מכל, מה זה בעצם פילוסופיה?

1.
המונח 'פילוסופיה', במובנו המילולי תרגומו 'אהבת החכמה'. אהבת
החכמה במובן של בקשת החכמה, כמיהה אל החכמה. פיתגוראס, הראשון
שמיוחס לו השימוש במונח זה, כאשר הגדיר עצמו כפילוסוף כוונתו
הייתה בעצם לומר 'אינני מתיימר להיות חכם. עדיין לא השגתי את
החכמה אולם אני משתוקק לה ומבקש אחריה.'
אך מהי אותה החכמה שמהווה את מושא תשוקתם של הפילוסופים? כאשר
אנו מתבוננים בראשיתה של הפילוסופיה ביוון, אנו יכולים להבחין
במספר סוגים של חכמה אחריהם חיפשו ראשוני הפילוסופים. סוקרטס -
כפי שמוצגת דמותו בדיאלוגים האפלטוניים המוקדמים - הנו אדם
המחפש אחר המידה הטובה (arete). במונח 'מידה טובה' התכוונו
היוונים למכלול התכונות העושות אדם לאדם טוב: מתינות, אומץ לב,
חכמה, צדק וכד'. מטרת החיפוש היא ידיעת הסגולות הטובות
ורכישתן. ההנחה הייתה כי מי שידע מהי המידה הטובה בהכרח גם
יחיה על פיה. האדם שחי על פי המידה הטובה הוא האדם שחי נכון.
כל מעשיו יהיו נכונים והוא ישלב באורח חייו שלמות מוסרית,
שיעור קומה אישי, הצטיינות ואושר. במובן זה החכמה אשר אחריה
אנו מבקשים - גם אם היא מנוסחת במונחים תיאורטיים - הנה בראש
וראשונה חכמה מעשית: זוהי החכמה כיצד יש לחיות, כיצד יש לפעול
בעולם, מהו אורח החיים האידיאלי וכיצד ניתן להשיג את האושר.
אולם, אצל ראשוני הפילוסופים היוונים ניתן למצוא גם סוג אחר של
חכמה המהווה את מושא החיפוש. אריסטו, בסוקרו את תולדות
הפילוסופיה עד זמנו, מתאר את הפילוסופים כאנשים העוסקים
"בסיבות הראשונות ובהתחלות". הפילוסופים עליהם מדבר אריסטו -
וכמובן גם אריסטו עצמו - שאפו להבנת העקרונות הכלליים ביותר של
המציאות. הם שאפו לאותן סוג של ידיעות אשר כיום הנן נחלתם של
מדעי הטבע - כיצד נוצר העולם, ממה הוא מורכב, מהם הכוחות
המניעים אותו וכד'. כפי שאומר אריסטו, בניגוד לאנשי המעשה אשר
בקיאים בפרטים ולכן יודעים את ה'איך', החכמים מכירים את הכללים
ולכן הם בקיאים ב'למה'. אומנם לראשונים יש יתרון בתחום המעשי,
אבל רק האחרונים ראויים לשם חכמים שכן יש בידם תמונת עולם
כוללת ומקיפה יותר. החכמה המבוקשת כאן איפה היא חכמת הבנת
המציאות, הכרת העולם. מטרת החיפוש אינה בהכרח מעשית - כאמור,
לעתים בתחום המעשה לא יהיה לחכם שום יתרון. מטרת החיפוש אחר
החכמה היא עצם הידיעה, ההנאה הנגרמת לאדם מכוח הבנתו את היקום
ואת חוקיו.
בנוסף לכך, ניתן להצביע גם על סוג שלישי של חכמה אחריה ביקשו
הפילוסופים הקדמונים. אפלטון, בספר השישי של 'הפוליטיאה', מדבר
על האידיאה של הטוב כמושא החקירה העליון. לדבריו אותו טוב
עליון, הוא המקור להוויה, המקור לאמת, לידיעה וליופי. הוא נמצא
מעבר להם אך הם כלולים בו. אחד מתפקידיה של מערכת החינוך
במדינה האידיאלית - על פי אפלטון - יהיה להכשיר קבוצה של אנשים
שיוכלו להפנות את תבונתם להתבוננות אל אותו טוב עליון. אותם
אנשים יהיו הפילוסופים והם, מכוח השגתם העליונה, יוכלו לאחר
מכן להורות לחברה כולה את הדרך הנכונה. ידיעת הטוב העליון, על
פי גישה זו, איננה ידיעה מעשית ואף לא ידיעה של עובדות כלשהן.
יהיה נכון יותר לתארה כמעין השגה מיסטית, ידיעה שלא ניתן לתמצת
אותה במילים ושעצם השגתה משנה את האדם ואת תפיסת עולמו. בעולם
היווני-רומי, בעקבות אפלטון - וכן בעקבות חבורות המסתורין
היווניות הקדומות - התפתח זרם נרחב של שיטות פילוסופיות
ופילוסופיות למחצה אשר ראו את העיסוק הפילוסופי כאמצעי להשגת
חכמה מיסטית - מעין הארה, התגלות של הטוב העליון או של האחד
המוחלט.
ראינו אם כן שהפילוסופיה הנה חיפוש אחר החכמה - כאשר במונח
'חכמה' הכוונה לדרך החיים הנכונה, לחכמת הבנת העולם או לעתים,
להשגה של רובד עליון יותר של המציאות.

במובן זה, הפילוסופיה אינה נבדלת מיתר השיטות הדתיות, המיתיות
או המדעיות. למעשה כל אדם חושב מנסה להבין את העולם שסביבו
ומנסה למצוא את דרך החיים הנכונה. כמו כן ישנן אינספור שיטות
מיסטיות ודתיות, כמעט בכל התרבויות, ששאפו להשיג ידיעה בלתי
אמצעית של הרובד העליון של החיים. ואכן, אם פעם המונח
'פילוסופיה' היה משמש רק לציון מסורת החשיבה המערבית, הרי
שכיום נהוג לדבר גם על פילוסופיה הודית, פילוסופיה סינית,
פילוסופיה של בני הזולו וכד'. ואם אומנם במונח 'פילוסופיה' אנו
מתכוונים לכל תיאור שיטתי של המציאות באמצעות מילים, הרי
ששימוש זה הנו נכון. אולם, אף על פי כן ישנו הבדל משמעותי בין
המסורת הפילוסופית המערבית לבין יתר השיטות שעסקו בבקשת החכמה.
הבדל זה טמון לא בחיפוש עצמו או במטרת החיפוש, כי אם באופן
החיפוש. כדי לנסות לעמוד עליו נשוב לרגע אל סוקרטס.
כאמור, סוקרטס מחפש אחר החכמה. אולם כיצד הוא מחפש אחריה? הוא
איננו יושב ועוסק במדיטציה, הוא איננו עוקב אחר דרך חייהם של
אנשי מופת, הוא איננו מתפלל להתגלות והוא איננו עורך תצפיות
וניסויים. הוא מתווכח. הוא מנהל דיונים. בדיונים אלו הוא מנתח
בצורה ביקורתית את המושגים השגורים באשר למידה הטובה, הוא מנסה
להגיע להגדרות חד-משמעיות, הוא מנסה לחשוף את העמימות וכפל
המשמעות בדעות המקובלות והוא מנסה לבחון את ההשקפות המוסריות
השונות בכלים לוגיים. לכאורה יש מקום לתמיהה - מדוע הוא סבור
שבאמצעות ויכוחים וניתוח של מושגים הוא ישיג את החכמה? כיצד
בעזרת דיבורים בלבד ניתן לגלות מהי דרך החיים הנכונה? אולם
למעשה, מאחורי גישה זו מסתתרות מספר הנחות יסוד. ההנחה היא
שהחכמה היא פשוטה, שהיא הגיונית ואין בה סתירות וכן שהיא נגישה
לכל אדם. יותר מזה, במובן מסוים כל אדם כבר יודע את החכמה.
אולם היא מוסתרת ממנו, על ידי שכבות של דעות מקובלות, של
סיסמאות חסרות משמעות, של אמונות מוטעות ושל מושגים עמומים.
תפקידו של הפילוסוף הוא להסיר את השכבה הזאת ממוחו של הזולת -
וכמובן גם ממוחו שלו עצמו. תפקידו הוא - בעזרת חשיבה שיטתית
וניתוח ביקורתי של המושגים - לחשוף את הסתירות של הדעות
המקובלות, לגלות את הנחות היסוד המוטעות שעומדות בתשתיתן
ולהחליף את המושגים העמומים במערכת של מושגים ברורים וחד
משמעיים. באופן זה, באמצעות סילוקה של הטעות החכמה תאיר מעצמה.
באופן זה כל אדם, לאחר שמבטו יוסב לכיוון הנכון, יוכל לראות
בקלות מהי המידה הטובה וכיצד יש לחיות.

2.
הפילוסופים שלאחר התקופה הקלאסית זנחו אומנם - על פי רוב - את
השאיפה להגיע אל חוויית המוחלט באמצעות ניתוח שכלי. אולם, באשר
למטרות האחרות - הבנת העולם ומציאת דרך החיים הנכונה - הרי שהם
המשיכו בדרך שסללו קודמיהם היוונים.
כמובן שמטרות אלה לא היו ייחודיות לפילוסופיה - גם לא במסגרת
המסורת המערבית. בכך עסקו גם הדת, האמנות והמדע. אך אף על פי
כן, עדיין יש הבדל בין מטרותיהן של אלו לבין המטרות אליהם שאפו
אלה הקרויים בפינו 'פילוסופים'. ראשית, בניגוד לדת, לספרות
ולאמנות, הפילוסופיה שאפה לכונן שיטה. הפילוסופים לא הסתפקו
בתיאור העולם אלא חתרו לתיאור שיהיה שיטתי, קוהרנטי ואחיד
מבחינה לוגית. אומנם, לכך חותרים גם מדעי הטבע השונים. אך
מטרותיה של הפילוסופיה גם נבדלות באופן מהותי מן המטרות שהציבו
לעצמם מדעי הטבע במהלך מאתיים השנים האחרונות.

מאז נפרדו דרכיהם - אי-שם במאה השמונה עשרה - שאפו גם המדע וגם
הפילוסופיה להסביר את העולם, להציג מודל תיאורטי שיטתי של
המציאות. אבל בעוד שהמציאות בה עסק המדע הצטמצמה לעולם החומרי
- או לכל היותר לעולם החברתי - והורכבה מאוסף של עובדות
קונקרטיות, הרי שהמציאות שבה עסקה הפילוסופיה כללה גם רבדים
נוספים: את חיי הנפש, את הרצון, הידיעה, ההוויה, הרגש, התכלית,
התודעה, האל והאדם. מושגים שהם מצד אחד מופשטים יותר - ומאידך
כלליים ויסודיים יותר. בניגוד לתופעות שונות בעולם החומר דורשת
עריכת תצפיות וניסויים, הרי שבתחומים אלה במובן מסוים כל אדם
מתנסה, כמעט בכל רגע בחייו. בניגוד לעובדות בהן עוסקים מדעי
הטבע שהנן מוגדרות, מדידות ומוסכמות על הכול, הרי שהמושגים בהם
עוסקת הפילוסופיה הנם מופשטים ומעורפלים בהרבה - לכן הם גם
דורשים ניתוח יסודי וחד משמעי הרבה יותר. בנוסף, בניגוד למדעי
הטבע אשר על פי רוב מגבילים עצמם לתחום מסוים או לתופעה
מסוימת, הפילוסופים שאפו לעסוק בדברים הבסיסיים והכוללים ביותר
- "בהתחלות ובסיבות הראשונות". לכן הם שאפו להתמודד עם השאלות
היסודיות ביותר של הקיום: מהו האדם, מהי תכליתו בחיים, מיהו
האל, מהי ידיעה ועוד.

השיטות הפילוסופיות הגדולות אינן סתם תיאוריות אלא הן 'השקפות
עולם' - תורות שבאות לבאר את המציאות כולה באמצעות מספר
עקרונות בסיסיים. כמובן שהשקפת עולם איננה דבר ייחודי
לפילוסופים. למעשה לכל אדם יש - בין במודע ובין שלא במודע -
אילו שהם רעיונות כלליים בדבר מהו העולם, מהי תכלית החיים, מהו
טוב ומהו רע. אך בעוד שאצל מרבית האנשים השקפות אלו הנן
עמומות, לא מפותחות ומן הסתם גם מכילות סתירות פנימיות למכביר,
הרי שהפילוסופים ביקשו ליצור תיאוריות ברורות, הגיוניות
ומפורטות שיסבירו את המציאות על כל חלקיה ורבדיה. לכן הדיון
הפילוסופי נתפס כקודם למדעים השונים, כולל אותם בתוכו ומהווה
את הבסיס להם. לכן, עד לראשית המאה העשרים, הפילוסופיה נתפסה
כמלכת המדעים וכגולת הכותרת של הרוח האנושית.

כאמור, הפילוסופים לא עסקו רק בתיאור של העולם ובניסיונות
להבינו אלא עסקו גם באתיקה - בניסיון לשרטט מהי הדרך שבה ראוי
לאדם לילך. על פי רוב מקובל להבחין בין עובדות לבין ערכים -
בין משפטים המתארים את העולם לבין כאלה האומרים מה יש לעשות.
אולם החלוקה הזאת אינה לגמרי מדויקת. למעשה, אם נתבונן על
הדברים בעיון נראה שכל תורת חיים מכילה בתוכה שלושה מרכיבים:
אידיאל מסוים אליו יש לחתור, תמונת עולם מסוימת וכן, לאור אותה
תמונת עולם, את הדרך שבה יש ללכת על מנת להגיע אל אותו אידיאל.
למעט מקרים בודדים, הפילוסופים לא עסקו ביצירת ערכים או בהצבתם
של אידיאלים חדשים לפני האדם. בדרך כלל הם פעלו במסגרת מערכות
ערכים קיימות - הפילוסופים של ימי הביניים פעלו במסגרת מערכת
הערכים הדתית של זמנם, הפילוסופים של העת החדשה פעלו במסגרת
מערכת הערכים של הנאורות, של הרומנטיקה, של הליברליזם וכן
הלאה. אולם, מאחר והם עסקו בשרטוט תמונת העולם, הרי שבהכרח
הדבר היה צריך להשפיע על הדרך שבה צריך האדם לצעוד בכדי להגשים
את אותם ערכים קיימים. מרקס לדוגמה, כאשר הציב אידיאל של חברה
שוויונית, חופשית והרמונית, הוא לא חידש דבר. אבל לצד זה הוא
שרטט גם תמונת עולם - תמונה של מלחמת מעמדות תמידית ושל
היסטוריה המונעת אך ורק בידי כוחות כלכליים. לאור תמונת העולם
העובדתית הזו הוא הסיק שישנה רק דרך אחת להגשים את אותו אידיאל
מוסכם של שוויון והרמוניה - דרך המהפכה הפרולטארית. לכן, גם אם
תיאור העובדות לא יצר ערכים חדשים, מכל מקום הוא יצר דרך
חדשה.
כמו כן, גם אם הפילוסופים לא שאפו לשנות את ערכי זמנם, מכל
מקום הם שאפו להסביר אותם, להפוך אותם לשיטה. עקב כך נוספו
גוונים שונים ומובנים חדשים לאותם ערכים מקובלים. קאנט למשל,
כלל לא המציא את ערכי התבונה והחירות. אלה היו הערכים שנישאו
בימיו בפי כל. אולם הצורה שבה הוא שילב את הערכים הללו לכלל
שיטה והדרך שבה הוא פירש אותם יצרו להם מובן חדש ובסופו של דבר
שינו אותם מן היסוד. מסיבות אלו, הפילוסופים נתפסו בתקופות
מסוימות לא רק ככאלה שיכולים להסביר את העולם כי אם גם כמתווי
דרך וכמורי הלכה בתחום המוסרי - גם אם באופן אישי הם לא בהכרח
נתפסו כדמויות מופת.

אם כן, הפילוסופיה המערבית שאפה לשרטט תמונה כוללת ומקיפה של
המציאות, להתמודד עם שאלות היסוד של הקיום ולעתים לאור זה, גם
להציב בפני האדם דרך שבה עליו ללכת. אך מה היו הכלים בהם
השתמשו אותם פילוסופים בכדי להשיג את מטרותיהם? ובכן, גם בנושא
זה הם הלכו בעקבות סוקרטס ויתר קודמיהם היוונים.
כאמור, הפילוסופים לא נזקקו לתצפיות ולניסויים מאחר שהם עסקו
בנושאים שכל אדם נפגש בהם, מעצם היותו אדם חושב. במקום זה היה
שדה הפעולה שלהם עולם המושגים, המילים. הם פעלו למעשה בשני
כיוונים. מחד - ניתוח שיטתי וביקורתי של רעיונות ומושגים,
ניתוח שמנסה לעמוד על ההיבטים השונים של המושג, על המשמעויות
החבויות ובו ולעתים, גם על הסתירות, הכשלים והחלקים העמומים
שבו. ומאידך - הם עסקו בבניין של שיטות ושל מערכות מושגים,
מערכות מושגים שיהיו בהירות, קוהרנטיות ויוכלו לתאר את המציאות
בצורה האופטימאלית.

כמובן שמאחורי דרך עבודה זו עמדו מספר הנחות באשר למציאות.
ראשית כל אותם פילוסופים האמינו שלקטגוריות החשיבה האנושית אכן
יש קיום במציאות - באופן כזה או אחר. הם האמינו שהמציאות היא
הגיונית, שהיא מצייתת לאותם חוקים כמו התבונה האנושית וכי
באמצעות חקירה דיאלקטית, ניתוח והסקת מסקנות, ניתן לגלות את
חוקי היסוד שלה. הם האמינו גם כי המציאות - בין זו הפיסית ובין
המטאפיסית - הנה אחידה, משותפת לכל בני האדם בעלי התבונה וכי
ניתן לתאר אותה באמצעות מערכת אחת, מושלמת וקוהרנטית, של
מושגים.

כמו כן, מאחורי העיסוק הפילוסופי עמדו מספר הנחות בנוגע לטיבו
של עיסוק זה עצמו. נראה, שהפילוסופים בתקופות שעברו האמינו
באמת ובתמים שהם עוסקים במחקר אובייקטיבי, נקי מדעות קדומות,
מחקר המתבסס אך ורק על היגיון חמור והסקת מסקנות רציונאלית. הם
ככל הנראה סברו שאינם יוצרים תמונת עולם חדשה, מושגים או
קטגוריות חשיבה, כי אם רק מתארים את מה שהם רואים, את מה שקיים
באופן אובייקטיבי בלא תלות בהם ובשיטותיהם. כאשר אנסלמוס הוכיח
את מציאות האל, או כאשר שפינוזה הוכיח שיש בנמצא רק עצם אחד
שהוא אלוהים או הטבע, הם כנראה סברו שמדובר בהוכחות לוגיות
תקפות. הם סברו שהם הגיעו למסקנותיהם בכוח ההיגיון בלבד - או
לכל היותר, נעזרו בהשראה בכדי לגלות את המהלך ההגיוני החמור.
לפי תפיסה זו, חילוקי הדעות בין ההשקפות הפילוסופיות השונות
נבעו מן העובדה שלא כולם הסיקו את המסקנות הנכונות, או שלא
כולם עשו שימוש בכלים הגיוניים מדויקים די הצורך. אולם, מי
שיחשוב על אותן סוגיות, בכלים הנכונים וברצינות - הרי שכמו
בתחום הלוגיקה הפורמאלית, הוא בהכרח יגיע לאותן המסקנות.

לאור זאת ניתן להבין מה נדרש מהפילוסוף האידיאלי ומן השיטה
האידיאלית. הפילוסוף האידיאלי אינו צריך להיות בעל אישיות
יוצאת דופן או להתנסות בחוויות לא רגילות. במידה מסוימת אפילו
להיפך - אם כל תורתו תהיה מבוססת אך ורק על חוויותיו האישיות
הרי שהיא לא תהיה נגישה ליתר האנשים. מה שנדרש מהפילוסוף הוא
קודם כל היגיון חד, יכולת ניתוח והסתכלות אובייקטיבית. ככל
שהוא יהיה מרוחק יותר, מיומן יותר בשימוש בכלים הללו ובעל כושר
התבוננות מעמיק יותר, כך גדול יותר הסיכוי שהוא יגיע לאמת.
ומהי אותה אמת? כאמור, לפי תפיסה זו השיטה הפילוסופית היא
תמונה של המציאות האובייקטיבית - הפיסית והמטאפיסית. תמונה
שצוירה בעזרת מחקר מדוקדק והיגיון קר. לכן על התמונה הזאת
להיות מדויקת ככל האפשר. לכן, ככל שהתמונה תהיה מפורטת יותר,
ברורה יותר ומבוטאת בעזרת מערכת משוכללת יותר של מושגים- כך גם
יהיה ערכה רב יותר. בה במידה, כך גם גדול יותר הסיכוי שהיא אכן
תשקף את המציאות האמיתית.

אם כך מהי פילוסופיה? ובכן, לאור האמור לעיל הפילוסופיה -
באותו מובן שהיה לה לאורך כל תולדות התרבות המערבית - אין
פירושה רק ניסיון ליצור תמונת עולם שיטתית וגם לא ניסיון ליצור
תמונת עולם שיטתית המנוסחת באמצעות מילים. הפילוסופיה במובן זה
הנה הניסיון לגלות את תמונת העולם, באמצעות השימוש במילים.

3.
ובכן, במשך דורות רבים הפילוסופים תפסו את עצמם - ונתפסו על
ידי סביבתם - כאנשים שתפקידם לשרטט את תמונת העולם האחת
והמקיפה, זו שכוללת בתוכה הן את הרובד הגשמי והן את זה הרוחני.
עקב כך היחס במסורת המערבית אל הפילוסופים היה כאל חכמי השבט,
כאל אלו שיודעים את התשובות וביכולתם להורות את הדרך.

אולם כיום, כידוע, זה כבר איננו המצב. כיום העיסוק הפילוסופי
כבר איבד ממעמדו. רק אנשים מעטים בימינו עוד יאמינו שניתן
לגלות את תמונת העולם האמיתית אך ורק באמצעות שימוש במילים.
הניסיונות שעשו אנשי ימי הביניים, להוכיח את מציאות האל או
לגלות את סדרי הטבע באמצעות פלפולים לוגיים, נראים לנו היום
מגוחכים למדי. גם הניסיון לגלות את דרך החיים הנכונה באמצעות
דיון תיאורטי עשוי להיראות מוזר. ראשית, לא רבים יסכימו שישנה
דרך חיים אחת נכונה. ואפילו נניח שדרך כזאת קיימת, סביר להניח
שהדרך לגלותה תעבור דרך התנסויות, חוויות חיים, תצפיות
והתבוננות עצמית - לא בדרך של ניתוח מושגים מופשטים.
סיבה אחת לכך היא שכיום אנו הרבה יותר חשדנים ביחס למציאות.
כלל לא ברור לנו כיום שהמציאות היא אכן הגיונית וכי למושגים
ולקטגוריות החשיבה שלנו יש קיום באיזשהו מקום, מלבד בראשנו.
במאתיים השנים האחרונות ניתן אומנם להצביע על תהליך מתמשך של
צמצום תחומו של ההיגיון במסגרת הדיון הפילוסופי. החל בקאנט,
שהגביל את ההיגיון רק לעולם התופעות הנראות ושהוציא מתחום
הדיון את המושגים העולם, אלוהים והאני - וכלה בויטגנשטיין,
שהראה שהוכחות, טיעונים ומסקנות, קיימים רק בתחום הלוגיקה
הפורמאלית, לא במציאות. גם התקדמות המדעים שכנעה את מרבית
האנשים כי הדרך היחידה לבסס השקפות על המציאות היא באמצעות
ניסוי וטעייה - ובודאי שלא בעזרת ניתוח מושגי בלבד.
סיבה נוספת - ולא פחות חשובה - היא העובדה שכיום אנו גם הרבה
יותר חשדנים ביחס לעיסוק הפילוסופי עצמו. כיום, נראה שיש משהו
מאד נאיבי באמונה של הפילוסופים הישנים בכך שהגיעו למסקנותיהם
אך ורק בכוח ההיגיון החמור. כיום, בעקבות ניטשה, מרקס, פרויד
ופוקו, אנו יודעים שישנם אינספור גורמים אחרים, מודעים ובלתי
מודעים, החוברים ליצירת תמונת עולמו של אדם. על פי רוב אנשים
אינם משנים את תפיסת עולמם בגלל אי-אלו פלפולים לוגיים. בדרך
כלל מעורבים כאן גם גורמים אחרים, עמוקים ונסתרים יותר. מאחורי
השקפת עולמו של כל פילוסוף מסתתרים גם הרקע התרבותי שלו,
חינוכו, ניסיון חייו ואישיותו הפרטית. השקפת עולם פילוסופית
נוצרת, בין השאר, בעזרת דמיון, השראה, אינטואיציה וחוויה חד
פעמית. להיגיון הקר נראה שיש כאן חלק שולי בלבד. כאשר אנו
מסתכלים על תולדות הפילוסופיה, קשה לנו להאמין שלפנינו אוסף של
חוקרים אובייקטיביים ומרוחקים, שניסו לצייר את תמונת המציאות
באמצעות התבוננות קרה והיגיון קפדני. נראה יותר, שאותם
פילוסופים רק עטפו בפלפולים לוגיים את השקפות העולם אשר אליהן
הגיעו בדרך אחרת לגמרי ושאותן גיבשו ממקורות שונים לחלוטין.

אם כן, אם אומנם שיטה פילוסופית איננה תמונה אובייקטיבית של
המציאות שהוסקה באורח לוגי, אז ממילא עולה השאלה המתבקשת: כיצד
עלינו להתייחס איפה אל אותם הפילוסופים של דורות עברו ואל
עיסוקם? יותר מזה, כיצד עלינו להתייחס אל אותו שפע אדיר של
כתבים, של שיטות ושל רעיונות שאלה הותירו אחריהם? האומנם כל
אלו הינם, כפי שטוענים אחדים, אך ורק אוסף של הזיות, אוסף של
השערות פרועות שהופרחו לאוויר בלא שום בסיס?
לא בהכרח. שיטה פילוסופית - כמו כל מערכת תיאורטית - הנה מודל
מסוים של המציאות שנבנה על סמך נתונים. אך בעוד שהנתונים שעל
פיהם בנויה תיאוריה מדעית הנם העובדות הפיסיות - נתונים שהנם
מדידים, חד משמעיים ומוסכמים על הכול - הרי שנתוניה של השיטה
הפילוסופית הנם גם מחשבות, רגשות, רצונות והלכי רוח. מכלול
הנתונים שבו עוסק הפילוסוף כולל - בצד נתוני החושים ונתונים
המשותפים לכל בני האדם - גם נתונים שהם ייחודיים לתרבות
מסוימת, לתקופה מסוימת או אפילו רק לאדם מסוים. נעיף לרגע מבט
על כמה מן השיטות הפילוסופיות הגדולות. ניקח למשל את שיטתו של
שפינוזה, שישנו רק עצם אחד הכולל הכול ושכולנו בטלים בו -
ולעומתה השקפת לייבניץ, שכל אחד מאיתנו הוא מונאדה נפרדת,
יחידה סגורה ומסוגרת בלא חלונות. את שיטתו של הגל שכל פרטי
המציאות הנם רק חלקיו השונים של אורגניזם אחד ההולך ומתפתח
לקראת השלמות, או את שיטת שופנהואר, הגורס שהמציאות כולה היא
התגלותו של רצון עיוור, חסר תכלית, שלעולם לא יבוא על סיפוקו.
ובכן, לא קשה לראות שבבסיסה של כל אחת מן השיטות הללו ניצבת
הסתכלות אחרת על המציאות. עומדת כאן אינטואיציה שונה, חוויית
חיים אחרת. שיטה פילוסופית אם כך, נובעת מהצורה שבה אדם תופס
את עצמו ואת העולם. זהו מודל המקיף הן את העולם החיצוני והן את
העולם הפנימי. היא איננה רק ידע אינפורמטיבי או תמונה של
המציאות. נכון יהיה להגדיר אותה כתפיסת המציאות של אדם מסוים,
כמערכת האינטואיציות שלו - כשהן מנוסחות באופן שיטתי ומעובדות
לכלל מערכת מושגים קוהרנטית.
שיטה פילוסופית - כמו כל תיאוריה - נבחנת בעיקר על סמך שני
פרמטרים: התבססות על מרב הנתונים ויעילות - כאשר ביעילות
הכוונה ליכולתה של התיאוריה לאפשר לאדם להתמצא בעולם ולפעול
בו. יעילותה של התיאוריה הפילוסופית היא המידה בה היא משקפת
נאמנה את מצבו של האדם במציאות ואת עולמו הפנימי - וכן האופן
בו היא מאפשרת לאדם מרחב פעולה בתוך אותו עולם פנימי, יכולתה
לסייע לאדם לשנות את עולמו והאפשרות שהיא פותחת בפניו להתקדם
אל מצבים עדיפים יותר.
מכאן ניתן להסיק שלא כל שיטה פילוסופית הנה בעלת ערך עבור כל
אדם. כאמור, השיטה הפילוסופית משקפת את עולמו הפנימי ואת צורת
ההסתכלות של יוצרה. ישנן צורות הסתכלות, אינטואיציות והלכי
רוח, שלעולם יישארו בלתי מובנים לאדם שלא חווה אותם. לכן, ככל
שעולמו הפנימי של יוצר השיטה יהיה קרוב יותר לעולמי שלי, כך
תהיה השיטה יעילה יותר בשבילי. לכן, ייתכנו שיטות פילוסופיות
שיהיו בעלות ערך רק עבור אנשים בודדים - או אפילו רק עבור האדם
שהגה אותן. מכאן ניתן גם להסיק ששיטה פילוסופית איננה בהכרח
מערכת ידיעות סטאטית. היא עשויה להיות דבר דינאמי, לשנות את
צורתה ולהתפתח ללא הרף. היא יכולה להיות מושפעת מכל הגורמים
בחייו של אדם ולהשפיע עליהם בחזרה. לכן, מטבע הדברים אדם עשוי
לשנות את השיטה בה הוא דוגל בהתאם לשינויים בחייו, בסביבתו
ובאישיותו. ואומנם כאשר אנו מסתכלים על תולדות חייהם של רבים
מן הפילוסופים הגדולים, ניתן להבחין בנקל שהגותם לא הייתה דבר
קבוע ועומד. לכל אורך חייהם הם שיכללו את שיטתם ופיתחו אותה,
העבירו את נקודת הכובד ממקום למקום וחידדו נקודות מסוימות.
מכאן גם ניתן להסיק באשר למה שנדרש מהפילוסוף. כאמור, הפילוסוף
אינו יוצר את שיטתו מתוך הסתכלות אובייקטיבית ובעזרת היגיון
חמור. לכן, ישנה חשיבות פחותה להגיונו, ליכולת הניתוח שלו
ולמערכת המושגים שבה הוא עושה שימוש. יש חשיבות רבה יותר
לאישיותו, לאורח חייו ולסביבה הרוחנית שבה הוא פועל. מאחר וכל
הוגה יוצר את שיטתו מתוך עולמו הפנימי הרי שעליו להיות בעל
עולם פנימי עמוק ועשיר מחד - ועולם שיהיה נגיש בעבורי מאידך.
ההוגה אינו חייב להשתמש במערכות מושגים משוכללות ובמבנים
לוגיים מתוחכמים. עליו להיות מסוגל לבטא נאמנה את עולמו
הפנימי, לשקף אותו ולהציג אותו בבהירות בפני כל מי שחי בעולם
דומה לשלו.
אבל מעל הכול, יש חשיבות עליונה ליושרו של ההוגה. ליכולתו
להציג את תמונת עולמו האמיתית. כאמור, שיטה פילוסופית הנה
תיאוריה הבנויה על סמך נתונים. בדומה לכל תיאוריה, אם נבנה
אותה על סמך נתונים שקריים הרי שהיא תהיה חסרת ערך. מאחר
והנתונים עליהם מבוססת התיאוריה הפילוסופית הנם בין השאר גם
חוויותיו האישיות של ההוגה, אם כן עליו להקפיד לבנות אותה אך
ורק על חוויות שהוא אכן חווה. הוגה שיוצר שיטה המבוססת על
חוויות אותן מעולם לא חווה, המתארת חלקים של המציאות בהם מעולם
לא פגש, הרי שהוא יוצר תיאוריה שקרית- דהינו תיאוריה המבוססת
על נתונים שאינם נכונים ובעבורי כקורא, היא תהיה חסרת ערך
ביכולתה להסביר לי את העולם שבו אני חי.

4.
אם נסכם את דברינו עד כאן, יוצא שעבודתו של ההוגה איננה
התבוננות אובייקטיבית על המציאות וניתוח הגיוני שלה. עבודתו
משמעה התבוננות פנימה והחוצה, ניסיון לתת לעצמו דין וחשבון על
העולם כפי שהוא חווה אותו באמת - ועם זה ניסיון לתאר את העולם
הזה, לנסח אותו במושגים ולצייר אותו באופן שיוכל להיות לעזר
עבור אנשים אחרים, אנשים החווים גם הם את העולם באותו אופן.
כאן כמובן עולה במלוא החריפות השאלה באשר לערכם של הכלים
שפיתחה הפילוסופיה המערבית, לאורך אלפיים וחמש מאות השנים
האחרונות. לאור מה שנאמר כאן, האם לכלי נשקה הישנים של
הפילוסופיה - יכולת הניתוח, היגיון הברזל ומערכת המושגים
המשוכללת - יש עוד כיום איזה ערך לצורך התבוננות המציאות? האם
כיום, אדם שירצה להתמודד באופן רציני ומעמיק עם שאלות היסוד של
הקיום האנושי, האם הוא יזדקק בכלל לחשיבה הפילוסופית במובנה
הקלאסי?

לעניות דעתי התשובה היא כן, מכמה טעמים. ראשית, עדיין שמור
לפילוסופיה תפקידה ההרסני. כאמור, תפיסת עולמו של אדם היא פועל
יוצא של חייו, סביבתו ואישיותו - ומצד שני היא גם משפיעה על
חייו, סביבתו ואישיותו. אולם, בתפיסת עולמם של כל אדם ושל כל
חברה, משוקעים גם אינספור הנחות יסוד בלתי מודעות, אינספור
קיבעונות מחשבתיים, נקודות אפלות וכשלים לוגיים. לעתים קרובות
הנחות בלתי מודעות אלו כובלות את האדם ואת החברה, מונעות מהם
להתפתח ומקבעות אותן בתוך תפיסות צרות. הפילוסופיה - באותו
מובן שהיה לה בימיו של סוקרטס - הייתה ונשארה האמצעי היעיל
ביותר כנגד קיבעונות כאלו. באמצעות ניתוח ביקורתי שיטתי ניתן
לחשוף את אותן הנחות יסוד המונחות בבסיסה של החשיבה המקובלת,
לעמוד על המשמעויות הנגזרות מתפיסות העולם שאנו מכירים,
להשתחרר מן התלות בסיסמאות נבובות ולהעמיד בספק את נקודות המבט
הישנות שלנו. יתכן שאז אולי לא תזהיר לעינינו האמת האחת
והיחידה - אך ללא ספק הדבר יפתח בפנינו פתח לנקודות מבט חדשות
ולתפיסות רחבות ומעמיקות יותר.
כמו כן, עדיין יש לפילוסופיה גם תפקיד קונסטרוקטיבי. כאמור,
בבסיסה של כל שיטה פילוסופית מונחת אינטואיציה מסוימת, תפיסה
חד-פעמית של המציאות מבעד לעיקרון כולל. אולם מטבע הדברים,
אינטואיציות כאלו דרכן להתפוגג אם לא מעגנים אותן בתוך שפה.
לדוגמא, כאשר סארטר וקאמי דיברו על חוויית האבסורד, הם למעשה
דיברו על מצב המוכר לחלק גדול מן האנשים. אולם רק לאחר שחוויה
זו תוארה, הוגדרה והומשגה על ידיהם, היא הפכה לנושא לדיון.
ניתן היה לעסוק בה, להתמודד איתה ולהציע לה פתרונות. אם כן
ברגע שאינטואיציה כלשהי מוכללת בתוך מערכת מושגים, היא מקבלת
מימד של מוצקות. היא הופכת לחלק מן השיח. באותה מידה,
לפילוסופיה יש גם תפקיד קונסטרוקטיבי ביצירתם של מרחבי דיון
חדשים. למשל, כאשר דיקארט תיאר את העולם כמערכת מכאנית
ומתמטית, הוא יצר את התשתית לכל הגילויים של מדעי הטבע בעת
החדשה, גם אלו שלא היה להם שום קשר עם שיטתו. כאשר רוסו דיבר
על הרצון הכללי של האומה ועל האמנה החברתית, הוא יצר את התשתית
הרעיונית לחלק ניכר מן התפיסות הפוליטיות של מאתיים השנים
הבאות. מערכת המושגים שבה אנו משתמשים ובאמצעותה אנו חושבים,
קובעת במידת-מה את הנושאים בהם אנו יכולים לעסוק, את השאלות
שיכולות להישאל ואת גבולות הדיון. אם כן, כל שפה פילוסופית
חדשה פותחת אופקים חדשים, מעלה נושאים חדשים לדיון, מאפשרת את
יצירתן של תפיסות חדשות ואת גילויים של תחומי מחשבה חדשים.
יתכן שגם כיום ישנם תחומי מחשבה רבים ועולמות שלמים של חוויות
שאנו עוברים לידם מבלי להבחין בהם, מאחר שאין לנו את הכלים ואת
השפה המתאימה בכדי לעסוק בהם.
בסיכומו של דבר, הפילוסופיה במובנה הישן - כיכולת של ניתוח
והמשגה - היא עדיין כלי שימושי ורב עוצמה. במידה מסוימת אפשר
לומר כי לא ניתן לחשוב ברצינות על שאלות היסוד של החיים -
ואולי בכלל על כל נושא - מבלי לעשות שימוש בכלים אלה. אין טעם
לצפות כי נוכל בעזרת הדיון הפילוסופי לגלות את משמעות החיים,
ליצור ערכים חדשים או לגלות את המוסר האמיתי. ערכם של כלי
הניתוח הפילוסופי - כמו ערכם של כלים בכלל - טמון בידיעה למה
הם מסוגלים ולמה אינם מסוגלים.