"תשמעו, חבר'ה", אמר גולן, "אם זו בדיחה - היא לא מצחיקה".
לצידו, על ספה כחולה שריפודה החל להיפרם, ישבה בחורה
קצוצת-שיער. גולן ניסה להיזכר איך קוראים לה, ויתר, ואז סקר,
שוב, את שלושת האורחים הלא-קרואים. לבסוף אמר: "קודם התפרצתם
לדירה שלי, אפילו בלי לדפוק בדלת. אחרי זה חיסלתם לי בקבוק
יין, ועכשיו אתם מודיעים לי שאני ה-"
גיחוך קולני בלע את סיום המשפט. "אולי הם צודקים", אמרה
הבחורה, שהאמינה כי רצוי להקשיב לאנשים שנולדו לפני קום
המדינה.
"מה צודקים?" התעצבן גולן, ואז נזכר מה שמה של הבחורה. "בחייך,
רווית, מה צודקים? אל תגידי לי שגם את מאמינה שאני ה-"
הוא גיחך פעם נוספת.
שלושת הקשישים שעמדו במרכז הסלון, גלימות משי אדומות מלטפות את
גופם וכוסות יין חצי מלאות בידיהם, שמרו על הבעת פנים שלווה.
"אינגלע", אמר הגבוה שבהם, "אתה הנבחר".
הזקן עם השפם מיהר לתרגם: "זה צ'וזן וואן".
"אל בוריטו", הכריז בחגיגיות הזקן הג'ינג'י.
"אל בוריטו?"
"מה רע באל-בוריטו?" התגונן הג'ינג'י.
"סיכמנו במפורש על אל-באראקה", התלונן המשופם. הוא פנה אל
הגבוה: "אמור לו, נו... אי-אפשר להפר סיכומים. אמור לו שיחדל
נא מן האימפרוביזציות". הגבוה הרגיע את עמיתו הנסער, ואז פנה
לגולן: "חביבי, אתה הנבחר!"
הוא הניף באוויר את כוס היין. שני חבריו מיהרו לחקותו, וגם
הבחורה ביצעה את המחווה החגיגית.
"לחיי הנבחר", שמע גולן ארבעה קולות מברכים אותו רגע לפני
שהתעלף.

"סוף כל סוף רואים אותך... מה אתה כל-כך עסוק?"
גולן בהה באמו, שצצה לפתע, לבושה שמלת כלה אוורירית. היא רצה,
מאושרת, על שפת אגם שורץ תנינים, עוצרת מדי פעם כדי לשלוף
מהינומתה סטייק עסיסי ולהשליך אותו אל המים, לתוך פיו של טורף
ירקרק-אפור-רעב. את פיסת הבשר האחרונה היא שמרה עבור גולן.
"גולי", אמרה, "גולי כפרות, אתה נועדת לגדולות".
פיו של גולן נפער על-מנת לקלוט את הנתחים המדממים שבצעו
אצבעותיה השריריות של אימו.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בתום הארוחה.
"יום אחד עוד תדע", ענתה האם. כעבור מספר שניות היא מרחה
טיפת-דם על שפתה העליונה, ואז התחילה לשיר, בקולו של זוהר
ארגוב:
"יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע
נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר, לחקור ולשאול
לה לה לי לי לה לה, לה לה לי לו לו לוווווווווווווווו..."

"הנבחר מתעורר", צעק הזקן הג'ינג'י, "הנבחר מתעורר!"
גולן מישש את פניו, שהיו רטובות, ואת פדחתו המגולחת, שהייתה
חמה מהרגיל. על חולצתו התפשטו שלושה כתמים אדמדמים.
"אתה בסדר, מאמי?" שאלה רווית. "הם ניסו להעיר אותך עם יין",
הצביעה לעבר שלושת הקשישים.
"זה הוא", שלח המשופם אצבע מאשימה לעבר הג'ינג'י, "המתושלח הזה
חש צורך בלתי נשלט לאלתר".
"ומי הביא מים?" השיב הג'ינג'י מלחמה, "מי הביא מים, אה?"
"תגידו, חבר'ה", אמר גולן, "יכול להיות שלפני שלוש דקות בחרתם
אותי להיות הנבחר?"
"כן".
גולן עצם עיניים, פקח אותן, והמתין מספר שניות. אחר-כך העביר
יד ארוכת אצבעות במקביל לראשו, מלמעלה למטה, מצרף לתנועה צניחת
עפעפיים. כעבור מספר שניות הוא שפשף את עיניו בעדינות, ואז פקח
אותן שוב. שלושת הזקנים עדיין עמדו במרכז הסלון, לוטשים לעברו
עיניים ירוקות בוהקות. הם חזרו על ההכרזה: "אתה הנבחר". הזקן
הג'ינג'י הוסיף מחיאות כפיים קצובות.
"אפשר... אה... אפשר אולי לדעת מה הנימוקים לבחירה?" שאל
גולן.
"לא".
שתיקה מביכה השתררה בחדר. רווית התעשתה ראשונה, והציעה לאורחים
לשבת.
"אסור לנו", התנצל המשופם.
הג'ינג'י התיישב על הספה, בין רווית לגולן, שעבר לעמידה
הפגנתית. המשופם שיגר לעבר הספה מבט זועם, שהתחלף עד מהרה במבט
של 'נו, אמור לו כבר שזה לא תקין' לעבר הגבוה.
מה... מה פה קורה פה? שאל את עצמו גולן. ישבתי ב'פיצה מילאנו',
הוא שיחזר את תחילת הערב, אכלתי שני משולשים עם בולגרית
ופטריות, הכרתי בחורה, את רווית זאת אומרת, ובאנו אליי, ו...
ו... מי אלה הזקנים האלה? מאיפה בכלל נפלו עליי אלה?

"משמיים", אמר גולן.
"שדיים?" צחקקה הבחורה קצוצת השיער, "אתה רוצה לשחק לי
בשדיים?"
"לא, מה פתאום?"
הוא הוסיף דציבלים לקולו על מנת לגבור על המוזיקה הרועשת
שמילאה את הפיצרייה. "אמרתי שנפלת משמיים, מגן-עדן... את מלאך,
מלאך שעף מעל כדור הארץ המג'וייף".
הבחורה בהתה בתקרה. "ציצים", אמרה, "אני אוהבת גברים שאומרים
ציצים... שדיים? מה זה שדיים? לסבתא שלי יש שדיים, אני יש לי
ציצים".
היא נשענה לאחור. מגן-דוד מגודל הגיח מתוך המחשוף, תלוי על
שרשרת זהב דקיקה, כמעט בלתי-נראית.
"תיגע", הוסיפה, מניחה את ידו על גופיית הלייקרה שלבשה.
גולן לא האמין שזה קורה לו. לרגע חשד שהוא הוזה, ומייד אחר-כך
התגנבה לראשו השורה השלום-חנוכית, "זה לא גיברת זה אדון", אבל
הבחורה הוליכה את אצבעותיו אל הנקודה שמבחינה בין זכר לנקבה.
"מרגיש לאקי?"
בקושי רב הצליח גולן להזיז את ראשו מעלה ומטה. "החבר שלי נסע
לעשות וויפאסאנה בסקוטלנד", היא אמרה, "יש לך צ'אנסה
חד-פעמית". מחשבה רבע-שנונה נולדה בראשו. הוא ניסה להפוך אותה
למלים, אבל פיו לא סיפק את הסחורה.

"הפכת אילם?" שאל הזקן הגבוה. גולן הניע במהירות את ראשו ימינה
ושמאלה. שלושת הזקנים פרצו בצחוק.
"מוטב שתלגום מעט יין", הציע הזקן המשופם לגולן. שני חבריו
הנהנו במרץ. "ובינתיים", הוא המשיך,  "אנחנו נשתף אותך במה
שעתיד לקרות".
"רגע", אמר גולן, "אבל מה פתאום בחרתם אותי?"
הזקן גבה הקומה יישר קמט בלתי-נראה בגלימתו. "אתה נמצאת מתאים
למשימה", אמר.
"משימה?"
"שליחות", אמר הזקן הג'ינג'י, וקרץ.
"אה, כמו באפי", אמר גולן. רווית הושיטה לו כוסית יין, והוא
מיהר לשתות את תכולתה.
"דפי?" שאל הג'ינג'י, "מי זו דפי?"
"באפי, לא דפי. באפי".
"באפי", גירד הג'ינג'י את אפו, "לא מכיר שום באפי. רגע, הבת של
הברקוביצ'ים, זאת ש-"
"באפי זו הנבחרת", קטע אותו גולן, "ואם היא הנבחרת, ואני
הנבחר, אז אנחנו צריכים להיות זוג, לא?"
"שטויות במיץ עגבניות", נאנח המשופם. "הנוער של ימינו... רק
הבלים מכיל ראשכם. מרוב צ'יקיטיטות שכחתם את המאהבת המסעירה
מכולן - ארץ ישראל! הבת של הברקוביצ'ים לא בשבילך, אתה נועדת
לגדולות".
"אני?" שמע את עצמו גולן מתפלא.
"אינגלע", אמר הגבוה, "אמנם לא היית הבחירה הראשונה שלנו,
אבל..."
"שפירא נסע להודו", אמר המשופם.
"והבן של זרחין, הוא השתקע בארצות הברית", הוסיף הג'ינג'י.
"במסצ'וסטס", דייק המשופם.
"בבוסטון".
"בבוסטון, כן".
"ושלושת הקיבוצניקים בחרו להישאר בברלין".
"ייתכן שהם ישובו באביב".
"לא ישובו, בחייך... לא ישובו".
"תגידו", אמר גולן, "אתם בטוחים שבאתם לדירה הנכונה?"
הזקן הגבוה חייך, הנהן, ואז סימן למשופם שהגיע הזמן להתקדם.
המשופם הנהן גם הוא, שלף מכיס גלימתו טייפ מנהלים כסוף - ולחץ
על פליי.

"מי רוצה לספר לכיתה איך הוא בילה בחופשת סוכות?"
חלפו מספר שניות עד שגולן זיהה את קולה של ברכה פנטומימה,
המחנכת שלו בכיתה ב'.
"גולן הנדלר", היא אמרה, "קום וגש ללוח".
שלושת הזקנים החליפו ביניהם קריצות.
"טוב", בקע קול ילדותי מהטייפ, "אז בחופש סוכות נסענו אני
ואמ'שלי ואב'שלי לנחל התנינים ובדרך אני שאלתי את אב'שלי אם יש
תנינים בנחל, ואב'שלי אמר שלא, מה פתאום, ואז שאלתי אותו אם
בנחל אלכסנדר יש אלכסנדר, והוא ענה שלא, ואז... ואז שאלתי אותו
אם זה נכון מה שהמורה למולדת אמרה שכל הנחלים זורמים לים והים
איננו מלא, והוא אמר שכל מה שהמורים אומרים זה נכון, ואמ'שלי
צחקה ונתנה לו נשיקה - והוא כעס.
רחל, לא בזמן הנהיגה, הוא אמר לה, ו... אה, רחל זה אמ'שלי למי
שלא מכיר, ואז שאלתי איך אפשר לדעת שהים מלא או לא מלא, כי
בכלל לא רואים את הסוף שלו, ואז אב'שלי התעצבן וצעק די כבר,
נודניק, אני לא יכול לנהוג ככה, אני עוד יעשה תאונת דרכים
בגללך, ואמ'שלי אמרה לו דונט בי סו הארד וויז דה צ'יילד, כי
היא דיברה באנגלית שאני לא אבין, כן? אבל היא בכלל שכחה שאני
כבר יודע אנגלית, ואז הגענו לנחל התנינים, והלכנו הלכנו הלכנו,
ונחנו, ועוד פעם הלכנו הלכנו הלכנו, ואז פתאום ראיתי תנין
מתחבא בשיחים.
באמת.
וישר אמרתי, אבא, אבא, יש תנין בשיחים, אבל הוא לא הקשיב לי,
ואז אמרתי לו שוב פעם, אבא, אבא, יש תנין בשיחים, אבל הוא רק
התעצבן ואמר שאני שקרן כמו הבאבא-ברוך ושאם אני אמשיך ככה-"
"ילדים, אתם יודעים מי זה הבאבא-ברוך?" שאלה ברכה.
"הוא הבן של הבאבא-סאלי", צייצה אחת הילדות בכיתה.
"הוא יושב בממשלה ואומר לאנשים מה לעשות", צעקה ילדה אחרת.
"למעשה", אמרה המורה, "הוא יושב בנתיבות ומצפצף על 'לא תנאף',
ועל 'לא תקבל שוחד', אבל כנראה שלעדת מאמיניו זה לא... לא
משנה, נדבר על כך בפעם אחרת. המשך בסיפור, גולן".
"ואני שוב פעם אמרתי שיש תנין בשיחים", המשיך גולן הצעיר,
"ואב'שלי שוב התעצבן ואמר לאמ'שלי כל מיני מילים בהונגרית שזה
אני לא יודע בכלל חוץ משתי קללות שאמ'שלי לא מרשה להגיד, ואז
אמ'שלי...
אה, אמ'שלי אמרה אוי באמת, פטר, והיא קוראת לו פטר רק במקרים
מאד מיוחדים, ואז אב'שלי שאל מה, אבל היא לא הספיקה לענות כי
התנין קפץ עליה, ושם אותה בפה הגדול שלו, והתחיל לזחול מהר מהר
מהר חזרה לתוך המים, ואב'שלי התעלף.
באמת.
ובהתחלה לא ידעתי מה לעשות, הייתי בלחץ קצת, והתנין כבר כמעט
הגיע למים עם אמ'שלי בתוך הפה שלו, ואז נזכרתי בקווין ואן-אריק
מהרסלינג בטלוויזיה, ורצתי אליו, לתנין, כן? בשיא הכוח, ותפסתי
לו בזנב הכי חזק שאני יכול, ומההפתעה נפתח לו הפה, ואמ'שלי
נפלה לרצפה, ואז אמרתי לה, אמא אמא רוצי מהר, והיא ברחה וגם
העירה את אבא שלי מההתעלפות, ואני בינתיים הסתכלתי לתנין בתוך
העיניים שיראה שאני בכלל לא מפחד ממנו, ואמ'שלי ואב'שלי הלכו
לקרוא לשוטר, ואני בינתיים עמדתי איפה שהתנין, שהוא לא יתקוף
מטיילים אחרים אולי, ואז בא שו-"
ההקלטה נקטעה באמצע המלה. הזקן המשופם שלח מבט מאשים לעבר
הג'ינג'י, שמשך בכתפיו.
"מאיפה בכלל הבאתם את זה?" שאל גולן.
"יש דברים נסתרים", ענה הגבוה, "יש דברים נסתרים". הוא סימן
לשני חבריו, שאמרו, בו-זמנית, "אנחנו עוד נחזור!" - והופ,
שלושתם נעלמו.

"אתה לא באמת הצלת את אימא שלך מתנין", אמרה רווית לגולן.
"מה?"
"הסיפור שסיפרת לכיתה, בהקלטה, הוא לא סיפור אמיתי".
"לא, מה פתאום..." גיחך גולן. "ההורים שלי אף פעם לא יצאו
לטיולים בחיק הטבע".
"לפחות לא זה עם זו", הוסיף לאחר שתיקה מהורהרת.
"מה?!"
"עזבי, לא חשוב".
רווית מזגה לעצמה כוסית יין נוספת. רביעית במספר, אמר לעצמו
גולן. לא, בעצם זו כבר החמישית מאז תחילת הערב. כן, חמישית.
"סיפור מוזר", אמרה רווית.
"מה?"
"הסיפור שסיפרת לכיתה, בהקלטה, הוא סיפור ממש מוזר".
גולן משך בכתפיו. "זה מה שרץ לי בראש באותו רגע".
"אבל למה המצאת כזה סיפור?"
"לא יודע... את יודעת איך זה, בטח הייתה סיבה".
רווית הניחה את הכוס הריקה על השולחן, ונבלעה במסדרון. "מעניין
לאן נעלמו הזקנים", צעקה.
"אני עוד מנסה להבין מאיפה הם באו", קרא אחריה גולן, "ולמה" -
והופ: שלושת הזקנים צצו, שוב, בסלון, הפעם לבושים גלימות
לייקרה צמודות בכחול-לבן.
"הבטחנו - ועל כן שבנו אליך כעת חיה", אמר המשופם.
הג'ינג'י שרק בהתפעלות: "ויוה אל-בוריטו!"
"איה הבחורה שאיתך?" שאל הגבוה.
"הלכה רגע לשירותים".
"אם כך", אמר הג'ינג'י, "נמתין לשובה. עליה להיות כאן כשנבשר
לכם כי בעוד שנה יוולד לכם ילד".
גולן התעלף.

"ברצוני להתנצל", אמר הג'ינג'י כשגולן התעורר, "החסידה אינה
בדרך אליכם. זו הייתה הלצה אווילית".
"אל תשכח שאתה על-תנאי, מאיר", נזף בו המשופם, "מוטב שתיקח
עצמך בידיים".
גולן מישש את פדחתו החמימה, וניגב את פניו הרטובות בשרוול
חולצתו.
"אני לא מבין כלום", הוא אמר, "אני לא, לא... תגידו, מי אתם
בכלל?"
"אנחנו שלושת הזקנים", ענו שלושת הזקנים בקול אחד.
"לאן נעלמתם קודם?" שאלה רווית.
"היה עלינו לטפל בהתחייבות נוספת", ענה הגבוה, ואז פנה לגולן:
"בכל אופן, כעת זה סופי: אתה הנבחר".
גולן ניסה לנעוץ בקשישים מבט מפחיד, אבל הבוהק הירוק שקרן
מעיניהם גרם לו לסגת. "אבל אבל למה אני?" הוא שאל.
הזקן הגבוה סימן למשופם, ששלף מגלימתו טייפ מנהלים קטן ולחץ על
פליי.
"מי רוצה לספר לכיתה איך הוא בילה בחופשת סוכות?"
זו שוב הייתה ברכה פנטומימה, שזכתה לכינוי עקב נטייתה להרבות
בתנועות ידיים ומחוות גופניות מוגזמות.
"גולן הנדלר", היא אמרה, "קום וגש ללוח".
"טוב", בקע קול ילדותי מהטייפ, "אז בחופש סוכות נסענו אני
ואמ'שלי ואב'שלי-"
רווית לחצה על סטופ. "שמענו את זה כבר".
"זה סיפור גבורה שנוסך אומץ בלבבות האנשים", אמר המשופם. "נוסך
אומץ, וצורב את תודעתם".
"בסדר, בסדר", רטנה רווית, "אבל כמה פעמים אפשר לשמוע את אותו
סיפור?"
"כנראה שזה הדבר היחיד שהם יודעים עליי", אמר גולן.
שלושת הזקנים החליפו ביניהם קריצות.
"אגב, כדאי שתדעו שהמצאתי את הסיפור עם התנין".
הזקנים נותרו שלווים.
"הוא שיקרי לגמרי", המשיך גולן, "שין קוף ריש מאל"ף ועד ת"ו".
הזקנים חייכו.
"אולי כדאי לכם לשקול מחדש את הבחירה", הציע גולן.
"בחרנו אותך דווקא מפני שאתה שקרן", אמר המשופם.
"בלופר", הוסיף הג'ינג'י.
"גוזמאי כמו דן תורן".
"בדאי בלי מקטורן".
"אה?" שאלו רווית וגולן בו-זמנית.
"אנחנו זקוקים לרמאי", הבהיר הגבוה.
רווית נמלאה פליאה: "חסרים נוכלים בארץ?"
"שפירא נסע להודו", אמר המשופם.
"והבן של זרחין", נאנח הג'ינג'י, "הוא השתקע בארצות הברית".
"במסצ'וסטס".
"בבוסטון".
"בבוסטון, כן".
"ושלושת הקיבוצניקים בחרו להישאר בברלין".
"ייתכן שהם ישובו באביב".
"לא ישובו, בחייך... לא ישובו".
"ודרעי החליט להקדיש עצמו ללימוד תורה, על-מנת להפוך למקובל".
"דרעי?" שאל  גולן. "בפעם הקודמת לא היה דרעי".
"דרעי ניצב בראש הרשימה", אמר המשופם, "ככל הנראה הוא נשמט
מזיכרוננו".
"תגידו", גולן נשמע לפתע ממוקד, "מה הנבחר בכלל אמור לעשות?"

"מעניין", אמרה רווית אחרי שהמשופם סיים לפרט את תוכנית
הפעולה.
"ואיך בדיוק אני אמור לבצע את התוכנית המצוינת הזו?" שאל גולן.
את שתי המלים האחרונות הוא הגה בציניות.
"היישום לא יהווה בעיה עבורך", אמר המשופם, "זה יהיה קל כפרוסת
עוגה".
"קרמשניט", דייק הג'ינג'י.
"אבל למה שהעם יאמין לי?" היקשה גולן.
המשופם והג'ינג'י הביטו בגבוה, שאמר: "אתה תישמע משכנע".
"למה, מי אני בכלל?", גיחך גולן, "אף אחד בכלל לא יטרח להקשיב
לי".
שלושת הזקנים הביטו זה בזה במבוכה, שחשפה כי הם לא הקדישו
מחשבה לנקודה מהותית זו.
הגבוה סימן לג'ינג'י, שעבר לעמידת-ראש לא מאד יציבה.
"מה הוא עושה, יוגה?" התפלא גולן.
שני הזקנים שעמדו על רגליהם צקצקו באכזבה.
"אוי, בחורצ'יק", אמר המשופם, "כלום אתה לא יודע. על בן-גוריון
שמעת?"
"בטח. מי לא שמע על בן-גוריון?"
"נו?"
"נו מה?"
"כל אימת שבן-גוריון עמד בפני החלטה מכריעה - הוא עבר לעמידת
ראש".
עשר דקות חלפו, ושום דבר לא קרה. מבטים אלכסוניים חסרי-אונים
החלו להתרוצץ בחדר, מתנגשים האחד בשני ונחבטים מטה. לפתע
התרוממו מספר מילים מהרצפה:
"זה התפקיד שלך, אינגלע. עליך לשכנע העם להקשיב לך".
"זה גדול עליי", אמר גולן.
"אתה הנבחר", אמר הגבוה ברוך. "ובתור הנבחר, אתה מסוגל להתמודד
עם כל משימה".
"שליחות", אמר הג'ינג'י, וניגב מעט אבק משולי גלימתו.
"אנחנו יכולים לעשות את זה, כפרוני", אמרה רווית.
"מה יכולים?" התעצבן גולן. "בחייך, רווית, מה יכולים?"
רווית חייכה. "שכנעת אותי לבוא לפה".
"יש בך כוחות", אמר המשופם.
"אתם לא יודעים עליי כלום", רטן גולן.
"חביבי", אמר הגבוה, "אנחנו יודעים שפטר הנדלר אינו אביך
הביולוגי. הידעת זאת?"
"מה?!" צעק גולן. "תגידו, התחרפנתם לגמרי?"
"זאת האמת", אמר הגבוה, "איש אינו יודע זאת, פרט לאימך".
"ואנחנו", ציין הג'ינג'י את המובן מאליו.
כל האורות בדירה כבו בבת-אחת. מערכת הסטריאו, משום מה, הפעילה
את עצמה. קולו המיוסר של זוהר ארגוב החל לרחף סביב הנוכחים.
"עיניך החומות, המזכירות לי את החלומות
על אותם ימים יפים ושקטים, על חיוכים ומבטים יפים
שמראשי הם לא חולפים
אני זוכר אותך עוד בהיותך ילדה קטנה
עם שתי גומות ולחש מנגינה, ועם אותו חיוך תמים בפה
קיוויתי שיהיה יפה".

"הסיטואציה הזאת נהיית מוזרה מרגע לרגע", לחש גולן כשזוהר סיים
לשיר והאורות נדלקו.
"החיים בארץ מוזרים", אמר המשופם.
"כמעט בלתי נסבלים", הוסיף הג'ינג'י. "לא פלא ששפירא נסע
להודו".
המשופם נאנח. "והבן של זרחין השת-"
"כן, כן", קטע אותם גולן, "הבן של זרחין בבוסטון, ושלושת
הקיבוצניקים נשארו בברלין, הבנתי כבר".
"ואולמרט עומדת לטוס אחרי החגים ללונדון", עדכן הגבוה.
"ודרעי חזר בתשובה", השלימה רווית את התמונה.
"בחורה נבונה הגרלת", אמר המשופם לגולן, שהחל להסתובב בסלון
חסר-מנוחה. כולם הביטו בו, ממתינים למוצא-פיו. לבסוף הוא אמר:
"ואני צריך לגרום לעם ישראל להאמין שהחיים פה טובים?"
"ארץ זבת חלב ודבש", אמר הג'ינג'י.
"ארץ זבת חלב ודבש", הדהד גולן. "ושאין להם מה לחפש בשום מקום
אחר על-פני הגלובוס?"
"כן", ענו לו ארבעה קולות. גולן המשיך להלך בחדר הצפוף, ממלמל
לעצמו שברי משפטים: "ארץ זבת חלב ודבש... אין מקום אחר... הודו
מג'וייפת, אמסטרדם מסוממת... אין מקום אחר..." - הוא נעץ
עיניים יוקדות בקהל, דציבלים רבים ונפנופי ידיים עיבו את קולו
- "קשה, קשה בלי שפה, פאריז יפה אבל אנטישמית, קשה, קשה בלי
שפה... ניו-יורק מסוכנת, אוסטרליה רחוקה, רק בישראל... אין
מקום אחר, רק בישראל... יש לנו ארץ נהדרת!"
"בראבו!" צעק הג'ינג'י והחל למחוא כפיים.
"תירגע, מאיר. תירגע", נזף בו המשופם, "עבודה רבה עוד
לפנינו".
"ראשי פרקים כבר יש", אמר הגבוה, "כל שנותר הוא להרכיב סיפור
אמין ומשכנע".
"אנחנו יכולים לעשות את זה", אמרה רווית וחיבקה את גולן.
"פיס אוף קייק", אמר גולן, "פיס אוף קייק".

מוקדש, עם המון תודה, ועוד יותר אהבה, לאבא שלי