למעלי הגרדום.

כיכר העיר היתה מלאה אנשים, ובכל זאת העיר היתה שקטה לגמרי.
שקטה לגמרי. זה לא היה שקט בסגנון-רחשי-כבוד-סטייל-מתן-תורה,
אלא שקט שונה. שקט שמקורו בהתעניינות.
על מרפסת הארמון, שהשקיפה על הכיכר, אפשר היה לראות את המלך
והמלכה ישובים על כיסא רחב ומתכסים בשמיכה. חורף. שומרי הארמון
היו עטופים בפרוות עבות, אפילו לכלבלב המלכותי היה מעיל צמר.
להמוני האדם שהצטופפו בכיכר לא היו מעילים עבים כלל - אבל סביר
להניח שהצפיפות והמתח שמרו אותם חמימים למדי. במרכז הכיכר
הועמדה בימת עץ רחבה, בערך בגובה של אדם ממוצע. בפינת הבמה עמד
אדם לבוש ברדס, ובידו אקדח בנרתיק. מן הבמה ירד גרם מדרגות
לכיכר.
דלת הארמון נפתחה לאיטה ובחור צעיר, בערך בגיל שלושים, צעד
החוצה. הוא צעד לבדו - בלי שני טורים של שומרים חמושים, בלי
שלשלאות כבדות. הוא יכל לברוח  - להעלם כהרף עין בתוך ההמון,
אך הוא לא ניסה אפילו. הוא רק פסע, מהורהר, לאורך המרצפות
המלוכלכות של כיכר העיר.

"בגידה במלכות!" הדהד הקול בראשו. "אתה בוווגד במלכווות!"
ופרצופו הנזעם של הקטגור הצטייר במוחו, ומולו פרצופיהם של
השופטים המהנהנים בהסכמה. איש לא שאל אותו אם הוא מודה או
מכחיש, למה עשה מה שעשה, איך או מתי. הם כנראה הניחו, שפושע
שצועד לבדו לתוך אולם בית המשפט, אשם בכל סעיף פסקה ואות של
כתב האישום. הם לא כבלו אותו, לא חסמו את פיו - אך גם לא שאלו
אותו דבר. הוא לא בחר סנגור - וכמובן שלא מונה לו אחד. הוא לא
העיד - ולא זומן לדוכן. בוקר-בוקר, במשך חצי שנה, היה קם בתאו
המרווח שבכלא המקומי, וצועד אל בית המשפט. ימים שלמים ישב על
דוכן הנאשמים, והקשיב לנאומיו הארוכים של הקטגור, לתגובותיהן
המלומדות של השופטים, ולמלמוליהם המבולבלים של העדים. לפעמים
הוא תהה מדוע הם משקיעים כל כך הרבה בתהליך, והאם הוא באמת
נחוץ שם - שהרי כבר ביום הראשון למשפט, קבעו כותרות עיתוני
הערב שהוא אשם, אשם ושוב אשם.
"בגייידה במלכווות!" נהג הקטגור לקרוא בפתיחתו ובסיכומו של כל
יום דיונים. כמה שהקטגור אהב את המשפט הזה, לגלגל בו כל הברה
והברה. פניו האדימו והתנפחו, והוא שחרר את האוויר לאט, תוך
הפניית אצבע מוארכת לכיוון דוכן הנאשמים. זה מצחיק, אך הקטגור
היה למעשה האדם היחיד בחדר שהתייחס לנוכחותו של הנאשם. למעשה,
האירוע דמה יותר מכל לתפילה ציבורית - הקטגור/מטיף היה אומר את
מילות הקסם, והקהל היה גונח בתגובה: "כןןן..."

מרצפות הכיכר נגמרו בגרם המדרגות. הוא נשם נשימה עמוקה, וטיפס
מדרגה-מדרגה.
"בוווגד," הקטגור הנלהב הציץ מהמרפסת המלכותית, "נמצאת אשם בכל
אחד ואחד מסעיפי האישום המיוחסים לך, וכעת תישא בעונש שנקבע לך
- מוות."
הקהל הצטמרר. העיניים טיילו מהמרפסת המלכותית אל בימת העץ,
מהבימה אל המרפסת, וחזור חלילה. האוויר הקר ליטף את הכיכר.
האיש בעל הברדס שלף את האקדח מהנרתיק, והצמיד אותו לרקתו של
הבוגד, שעצם את עיניו ופלט אנחת רווחה. בעל הברדס סחט את ההדק
ונשמע קול ירייה.
"סרק! סרק! סרק!" שאג קול מתוך הקהל. ואכן - סרק. הנאשם נותר
עומד על בימת העץ. בעל הברדס השיב את האקדח לנרתיק, ירד מהבמה
ושב לארמון. הקהל נותר המום, אך לאחר מספר דקות, כנראה מפאת
הקור הגובר, התפזר לענייניו. הזוג המלכותי הסתלק חזרה לארמון
המחומם, וגם השומרים לבושי הפרווה נעלמו. רק הקטגור נותר עומד,
משקיף על הנאשם, שלראשונה נראה מעט מבולבל, אך עדיין לא זז.
"בוווגד! באמת חשבת שנבזבז עליך כדור?"