די.

נמאס לי.

נמאס לי מכם,
נמאס לי מהשטויות שלכם,
נמאס לי מזה שבכל שעה, כל דקה, כל שניה, כל נשימה שאני לוקח
מהחיים המזויינים האלה אתם מזכירים לי שהוא מת.

כן, הוא מת. אני יודע את זה, זה בסדר. ובטח שעוד לא התמודדתי
עם זה. איך אני יכול להתמודד עם זה כשאתם לא נותנים לי חמש
דקות להיות עם עצמי, לבד, בשקט. חמש דקות כדי שאני אוכל לחשוב
על זה כמו בן אדם, לעכל את זה קצת. איך אני יכול להתמודד כשאתם
יושבים לי כאן, על הצוואר, כמו איזו עלוקה שמוצצת לי את החיים.
כמו שבטח מצצתם לו את החיים.

אחרי זה אתם עוד מתפלאים למה הוא עשה את זה...

ואתה! עליך אני בכלל כועס. ואתה יודע מה? אני לא כועס עליך כי
ברחת. ואני לא כועס עליך כי "לא הצלחת להתמודד" או כל בולשיט
אחר שהם אומרים עליך. אני כועס עליך כי לא באת אלי. כי לא
דיברת איתי.

איתי!!! אני!!! החבר הכי טוב שלך ב- 15 שנים האחרונות. אני, זה
שמכיר אותך הכי טוב בעולם. זה שמכיר את כל הסודות שלך. את כל
החולשות שלך. אני ואתה היינו כמו פאקינג אחים.
למה לא באת אלי? מה חשבת? שאני אנסה לעצור אותך? לשנות את הדעה
שלך? למה, אני לא מכיר אותך? אני לא יודע שכשאתה מחליט לעשות
משהו אלוהים לא יצליח לשכנע אותך לא לעשות את זה?

אפילו מכתב לא השארת לי חתיכת מניאק. חתיכת נייר מזורגגת
שתסביר לי מה עבר לך בראש. שתסביר לי מה בדיוק לא יכולת להגיד
לי.
מה? מה היה יכול כל כך גדול עליך? כל כך גדול עלינו?
אף פעם זה לא היה אתה נגד העולם. תמיד זה היה אנחנו נגד העולם.
אנחנו נגד הם.

אנחנו נגדכם.

אתם!
פשוט...
פשוט תעזבו אותי בשקט.