- הוא מתעורר בחלל קטן, צף בנוזל סמיך ועשיר. עיניו הזעירות
חשות בחום ואור. קולות של בקיעה מסביבו והוא מחל להקיש על
הדופן הלבנה בראשו. פועל מתוך אינסטינקט שטבוע בו ועם זאת משהו
אינו כשורה. בקיעה וחום. מושגים לא מחוברים, אך לא ניתן להפסיק
עכשיו כשישנו סדק בדופן. בקרוב הוא יצא החוצה לעולם.

- היא מביטה להמשך החוף ודומה לה שהיא מבחינה בתנועה. היא
מתקרבת בהליכה סקרנית וברגע שהיא רואה את הראשון בקבוצה היא
רצה לעברם. 'צבי-ים בוקעים, עוד לפני השקיעה?' היא משתוממת תוך
שהיא נשבית בקסמם של היצורים הזעירים האלה. עכשיו היא רואה שם
עשרות, יוצאים מהחול ומשתרכים לכיוון הים. בזווית העין היא
קולטת כתם צולל לכיוון המים, היא מרימה את ראשה ורואה אותם.

- השקנאים ממהרים בעקבות הראשון בצלילה לכיוון שפת המים, היכן
שהצבים שזה עתה בקעו מגיעים לים ומתחילים לשחות לראשונה.
ציפורי הפריגט השחורות, בעלות הזפק האדום, מגיעות גם הן
ולוכדות  את הצבים הקטנים.

- הוא מפלס לאיטו את הדרך למים, מתוך ידיעה שצרובה בו בפנים,
שהמים הם ביתו האמיתי. ההגנה שלו. רגלי הסנפיר שלו מתקשות להלך
על החול, הוא רואה אחרים לפניו. מרוכז לחלוטין בהליכה המגושמת
שלו ובגלים הנשברים חרש על החול הרך. צל חולף מעליו לשנייה,
אחד מהאחרים נעלם.

- 'טבח נורא!' היא חושבת לעצמה, תחושה עצומה של כעס תוקפת
אותה. 'אני חייבת להגן עליהם', מנסה לגרש את הציפורים האיומות
האלה בתנועות חדות של זרועותיה תוך כדי שהיא פולטת צווחות
מבעיתות מפיה. הציפורים אמנם שומרות מרחק ממנה, אך החיסול
השיטתי של הצבים החמודים נמשך ומעלה את חמתה ואת תחושת חוסר
האונים. הציפורים פשוט מחכות לצבים במים הרדודים, ועטות עליהם
בלי להותיר להם סיכוי לשרוד ולצלול למים עמוקים יותר.
היא מחליטה לדאוג לכך שלפחות חלקם ישרדו. תופסת בשני צבים רכים
למגע, קטנים יותר מכפות ידיה, ונכנסת איתם למים. היא משחררת
אותם במים הרדודים ומצפה להצלחה, אך לשווא. הציפורים צוללות
מטה ושקנאי תופס את הראשון בעוד פריגט לוכדת את השני.
התחושה של הרכות המדהימה של הצבים לא עוזבת אותה והיא חשה את
הזעם ממשיך לגאות בתוכה. היא יוצאת מהמים וממשיכה לצווח,
מתכופפת לכיוונם של שני הצבים האחרונים על החוף בזמן שאחיהם
מהווים ארוחה קלה לציפורי הטרף המזוויעות מסביבה.

- טיפות של מים נופלות עליו ולפתע הוא ניתק מהאדמה, רגליו
מנסות להתקדם אך הוא אחוז על-ידי חמישה נחשים ורודים, רכים
ורטובים. הוא חש חוסר איזון ואובדן כיוון של מערכות ההכוונה
הטבעיות שלו. הוא ממשיך לנסות ולזוז ללא הצלחה, כאשר לפתע הוא
נעטף כולו במים.

- היא נכנסה למים והלכה עד שלא יכלה להתקדם יותר עם רגליה,
ואז שחתה למים עמוקים יותר, עד שחשה שזה המקום. לוקחת שאיפה של
אוויר וצוללת מעט לתוך המים, רעש הציפורים הנוראיות מעומעם
במעטפת המים. היא משחררת את שני הצבים בתקווה שעומק זה יספק
להם הגנה. היא פוקחת את עיניה הנצרבות מעט ממליחות המים ושוחה
מעלה לכיוון האוויר ורואה כיצד אחד מהם שוחה לאיטו ואף מעמיק
בעוד השני שוחה מעלה לפני המים. היא יוצאת אל האוויר ולוקחת
שאיפה עמוקה בעוד ששקנאי בר-מזל לוכד את הצב ששחה מעלה.
'לפחות אחד ניצל, בזכותי' היא חושבת בגאווה.

הוא שוחה ומעמיק עד לקרקעית. מתקדם עם הזרמים, מלקט אצות
בדרכו, לפי המערכת המכווינה אותו. הוא שוחה, ישן, צולל, נח,
אוכל, נושם. הזמן חולף וגאויות מתחלפות שוב ושוב, הוא מודע
שגודלו משתנה; כעת הוא חש צורך לאכול יותר, דחיפות הסנפיר שלו
חזקות יותר, הוא מתקדם במהירות ואויביו מתחלפים ומתמעטים. בדרך
הטבע, הוא שרד את הסרטנים הקטנים שניסו לתפוס אותו כאשר היה
עולה לפני המים לשאוף אוויר חדש, חמק מצלופחים חלקלקים והסנפיר
האחורי כבר החלים מנשיכת כריש צעיר. כעת הוא גדול מספיק בכדי
לשחות בלא לדאוג מפני טורפים. הוא שוהה יותר על פני המים בזמן
שהוא מחדש את אספקת האוויר שלו, מתחמם בקרני השמש.

באחד מהימים הוא חש בצורך חדש, שלא הכיר בו קודם. הצורך לפגוש
את בני מינו; הוא אינו יודע בדיוק איך הצורך עלה ומהו. מדובר
בצורך הבסיסי של רבייה. הוא פועל בפשטות, לא מנסה להבין מדוע
ולמה הוא חש בצרכים שלו אלא רק עונה להם. אוויר, אוכל,
הישרדות. עכשיו, פגישת בני מינו. אמנם ראה כבר בבגרותו צבים
אחרים, בוגרים וצעירים, והמשיך במעשיו והם במעשיהם. עתה הוא
מתחיל לשחות לחוף ממנו בקע.
משהו לא כשורה.
הוא לא יודע מה והוא ממשיך לציית לצרכיו.

הזמן חולף והוא מגיע לחוף. אין פה צבים. המקום לא מתאים. הוא
ממשיך בדרכו, מערכת ההכוונה שלו ששירתה אותו נאמנה במשך אלפי
גאויות לא נותנת לו מידע פשוט ומדויק כבעבר.
הוא ממשיך לשחות. המערכת יודעת את מיקומו ביחס לכל שיטוטיו
ברחבי האוקיינוס הגדול; המערכת יודעת איפה בקע. אך ישנו נתק
בין שתי פיסות המידע הללו שהמערכת אינה יכולה לגשר עליו, והצב
ממשיך לשחות.
עוברות מספר גאויות נוספות והוא לא הגיע אל החוף. הוא ממשיך
לשחות, עוברות הגאויות ועודנו שוחה. מגיע אל זרמים לא מוכרים,
אזורים שלא שחה בהם מעולם, וממשיך.
מנסה לענות על הצורך של פגישת בני-מינו.
אובד לנצח במים לא מוכרים. שוחה, שוחה, שוחה...

על החוף בו בקע לפני 20 שנה, מטילות צבות-ים ביצים.
נקבות שבקעו בלילות ושרדו את קשיי המים. נקבות שהזדווגו לא
מכבר במים הרדודים שליד החוף עם זכרים שבקעו בלילות.
הוא היחיד ששרד את בקיעת-היום, היחידה שארעה ביום ולא בלילה
כשאר עשרות הקינים שבקעו בלילות. מאלפים שבקעו שרדו עשרות
בודדים. רובם נאכלו בהיותם בני-דקות מספר, אחרים נטרפו אחרי
ימים ושבועות.

כך פועל הטבע. לו כל הצבים היו שורדים, האיזון היה מופר באזורי
מחייתם. רק מין אחד פועל בניגוד לטבע, שוב ושוב מתנגד לו ומסכן
מינים אחרים ואת עצמו.

היד הוורודה של הבת-אדם (או שמא קופת-אדם?) דנה אותו למוות
גלמוד שאינו כדרך הטבע.

נכתב במקור לסדנה ה- 48 כמשל ופורסם בשם "טבח בטבע".
מבוסס על חוויה אמיתית ומדהימה בגלאפגוס.
עוד מידע ב-
http://www.earthsky.com/shows/showsmore.php?t=20010307