ובלילה ההוא
התחרשו הדברים
בכרונולוגיה מסחררת
ומוארת כנפילת מטאורים:
חובקתי,
בידי אישה שאהבתי
בתלתלים בהירים
שצחקו בין כתפיי,
ובידי ריחות השלכת
המשכרים את הערב,
ברשרוש מתנגן של עלים,
ובזכרון שפתייך הנפשקות,
כמו מתוך כמיהה,
מצדו השני של הקו
(וחשק עז לאחוז בך ולא להרפות תקפני אז).
לפתע הבנתי
כי קצתי בשלווה הריקה הזו,
המלווה את חיי בדבקות מאוסה,
כל יום מחדש,
כי הלילה חובקתי,
מזה זמן רב,
בידי המילים,
מילותיך שלך,
וזו הייתה הפעם הראשונה בה
ראיתי את הלילה מאיר.