(רגע לבד)                                                  
             1/10/04                                      
                                                 
החזאי אמר שממחר כולנו נרגיש ירידה משמעותית בטמפרטורות ואני
חשבתי שבאמת הגיע הזמן כי עכשיו כבר אוקטובר ואי אפשר לחיות
יותר עם השרב הזה ובכלל אי אפשר לחיות איך אפשר ככה כל יום
לקום מתוך החלומות המייאשים האלו ואם כדור-הארץ באמת מתקרר
משנה לשנה עד שיום אחד השמש  תעלם וכולנו נקפא למוות, אז מה זה
יישנה בעצם אולי זה הפתרון המושלם עבור כולנו כי אנחנו לא
מודים אף-פעם, אבל האמת היא שאנחנו לא באמת מאושרים, אף פעם לא
היינו וספק אם אי פעם נהיה, כואבת לי הבטן מבדידות אני רוצה
חיבוק ומחפשת אותו אחוזת דיבוק כמו שמחפשים סם מרגיע אבל זה
באמת לא פרקטי לחבק רהיטים כי הם יותר קרים ממני אז זה לא עוזר
כלום הם גם קשים ודוממים אבל דווקא לדממה כבר התרגלתי ואם מידי
פעם אני שוב נתקפת בעצב הלופת הזה אני חושבת שאני לא שונה
מאחרים ושכולנו בעצם אנשים בודדים, אפילו אם יש לנו כביכול
עשרים-אלף חברים, אחרי שהם הולכים או שכולם יוצאים מאיזה סרט
וחוזרים לבתים שלהם, מסירים את כל המסכות ומשירים חיוכים
מזויפים ונשכבים במיטה ומכבים את האור כולנו מבינים שאנחנו
בעצם לבד, אפילו אם מישהו ישן לצידנו במיטה אולי הוא מפנה לנו
את הגב הפיסי או הנפשי אולי בכלל נרדם מזמן גם אני רוצה ליפול
לשינה כזו עוטפת ומנחמת נטולת חלומות ואז אולי שלווה גדולה
תיפול עליי ואולי בכלל צריך לעקור מפה, לעבור לגור במקום אחר,
לבדוק אולי בלונדון הייאוש באמת נעשה יותר נוח, אולי בפראג מסך
הערפל יותר כבד או בפריז הבדידות רכה יותר, פחות נוקבת,
מתגלגלת כצרפתית על לשונות הרחוב אבל איפה, איפה אני אמצא מקום
שבו אוכל להתנקות מבפנים לשטוף הכל להבריק עם איזה פוליש
למרצפות הנפש ואמא אמרה שכדאי לנקות את הפנים באלכוהול לפחות
פעמיים ביום ואני ניסיתי, באמת שניסיתי אבל זה כל-כך שרף בפנים
וחשבתי כבר שעדיף להישאר ככה עם השכבות הכהות של תאי הפנים
המתים שעוטפים כמו מסיכה רק שלא ישרוף כל-כך והריח הזה חזק
וחריף מאוד ריח של חומר חיטוי וזה בלתי נסבל ואחר-כך גם טאטאתי
את החדר כי הצטבר בפינות המון אבק בדידות וחשבתי אם רק אפשר
היה לטאטא כך גם את הלבד החוצה מפה, לחטא את הגוף ממנו להוקיע
החוצה למרק להבריש להבריק עד שלא יישאר ממנו זכר וידעתי שאי
אפשר באמת כי הוא כמו איזה איבר פנימי חי בתוך כל אחד מאיתנו
והרי אף אחד לא רוצה לתלוש לעצמו איברים אפילו אם הם נראים
מיותרים לפעמים דברים לא נראים כמו שהם באמת אז החלטתי להשאיר
אותו שם בינתיים וחזרתי לחטא את הפנים מול המראה כך עד שכל
האמבט התמלא ריחות אלכוהול חריפים הנה בדידות בואי עטפי אותי
עכשיו ואני אתאדה כמו אלכוהול אל תוך אוויר סמיך ולח של סתיו,
מה זה משנה עכשיו מי אהב אותי, אוהב יאהב ולמה אני תמיד לבד
למה דווקא עכשיו ואיך שהלבד הזה חי איתי ואוכל איתי וישן איתי
שנים ועוד לא התרגלתי אליו, איך שהוא מטריף אותי כל פעם מחדש,
איך שאני לא רוצה יותר בגללו לא לאכול ולא לישון ולא לכאוב
אפילו לא לאהוב רק להתאדות מכאן לאיזה חור שחור להישאב אל תוך
ואקום אינסופי ולהיתקע שם לנצח, להפוך נזילה כמו הזמן פחות
מאוסה יותר מתוודה מתאדה,
מלחכת פירורי אהבה ומוקיעה
כאדווה
גרגרי כאב
שלווה בנסיגתה
שלמה בהווייתה או באי-היותה
מרצה
מתרצה
מרוצה
רוצה להניח ראש על כר דמיוני
מזמן
אמיתי
רק לישון ולא לחלום כלום