איזה יופי

הייתי בהרצאה, לפני 3 חודשים בבומבמלה ואמר שם בחור צעיר
ונבון:
"האם אי פעם שמתם לב, שישנה תעשיה שלמה שכל מטרתה היא לגרום
לכם להרגיש מכוערים, מסריחים והכי לא טבעיים בעולם".
ומי מפרנס את התעשיה הזאת? אנחנו, הצרכנים - בני האדם.
אנחנו משלמים לאנשים כדי שיעשו מחקרים על קופים שיוכיחו שאנחנו
בני האדם מסריחים מטבעינו, מכוערים בלי איפור וג'ל בשיער,
שמנים בלי בגדים שירזו אותנו ועקומים וחסרי פרופורציה בלי
ניתוחים פלסטיים שיתקנו אותנו.
אני קם בבוקר, כמו כל אדם וחושב האם לנשק את החברה שלי כי אני
מסריח מהפה בלי משחת השיניים, והיא מתביישת בגוף שלה בעירום כי
בלי ניתוח חזה היא לא שווה כלום.
אנחנו קונים בגדים כדי שנראה טוב... זה כל כך אבסורדי. זה כמו
לשים המון סוכר בקפה שהטעם שלו לא משהו רק כדי שנרגיש שמתוק
וטעים. אפילו אם בתוכו הקפה ממש לא טעים לנו.
בנות שמפחדות לעלות על המשקל ובנים שבלי ג'ל לא יוצאים מהבית.
אני עובד קשה, משלם הרבה כסף וקונה בושם כדי להריח טוב.
וחברה שלי בלי איפור מרגישה מוזנחת ומכוערת.

טוב, זה העולם.

שלוש ציפורים נחתו על גג ביתי. לבנות וצחורות. הבטתי בהן
בדמיוני וראיתי שהן עצובות.
אך איני מבין לליבן כי הן ציפורים. אז התקשרתי לחברה שלי וגם
היא הייתה עצובה.
עודדתי אותה עד כמה שיכולתי וכשניתקתי חזרתי לחלון.
אחת נשארה שם, עצובה כל כך שממש קשה היה להסתכל עליה.
אז חשבתי על עצמי ותאמינו או לא, נראה לי שגם הציפור הזאת פשוט
חשבה על עצמה.
מחאתי כפיים חזק והיא עפה. שתפסיק להזכיר לי כמה עצוב העולם.
הלכתי לעבודה, לעשות כסף. המון כסף! שאותו אשים בבנק ואחייך
מהריבית.
וחברה שלי תמשיך להיות מדוכאת כי אני רחוק. עובד ועושה כסף.
במקום להיות נאהב.
אני הולך לישון ומתעטף בכסף שעשיתי. אני מתחבק עם הריבית וקם
עם הבדידות של החשבון.
והאושר מחכה לי מאחורי התסכול. מאחורי המעגל שעוטף אותי. מעגל
החיים.
אני אסע אליה בכסף שהרווחתי. אתחבק איתה, אוהב אותה ואחזור
לעבודה.
סתם. פשוט סתם.