[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני הכט
/
חיים


"תחשבי על זה", כך פתח חיים את נאומו ביום ההתלמדות הראשון שלי
ב"עבודה", "אם נהרגו מעל ל - 600 איש בפיגועים בשנתיים
האחרונות זה אומר שלפחות אחד או שניים נהרגו ביום ההולדת שלהם
וזה ממש בעאסה... אבל", והוא המשיך באופטימיות הרגילה שלו, "יש
בזה גם צד חיובי - אפשר לרשום על המצבה רק את התאריך של הלידה
ואז לשים מקף ולשנות רק את השנה- ככה זה יוצא פחות כסף
למשפחה".
לחסוך כסף תמיד עשה לחיים הרגשה טובה.

חיים לא תמיד היה קבצן (או כפי שהוא קורא לזה , "מש"ק כסף קטן"
או "אחראי פריטת רחוב") - לפני זה הוא ניסה לביים סרטים כחולים
של אנשים בתרדמת, ואפילו הצליח לארגן לעצמו רופא בכיר (השם
יישמר במערכת) שנתן לו כמה מטופלים. הבעיה הייתה לגוון איתם
בתנוחות והעובדה שהם לא זזו יותר מדי, "וקשה היה גם לגרום להם
ליהנות ולעשות קולות של הנאה - גם כששמנו פלייבק של מישהי
גונחת ראו, שהדמות שמזדיינת נמצאת בתרדמת ואינה מזיזה את
השפתיים - זה הרס לנו את כל האמינות", כך חיים אמר.
אח"כ הוא ניסה לשדוד מכולת שכונתית אבל נתפס וקיבל שנה של
עבודות שירות עם זקנים, שם הוא פיתח את המסקנה שלו על האנשים,
"רוב האנשים טיפשים, והקטע הוא, שגם כאשר הם מזדקנים הם נשארים
טיפשים ואפילו יותר ממקודם כי הם איטיים. לכן לא צריך לתת יותר
מדי כבוד לאנשים בכלל ולזקנים בפרט כי זקנים הם פשוט טיפשים
מבוגרים, שלא למדו כלום כל החיים. לפחות הם פחות מזיקים".
חיים ידע למצוא אופטימיות בכל דבר שעשה. הוא היה בא לעבודה עם
חיוך על הפנים - קראו לו הקבצן הנדיב כי הוא היה היחיד, שנתן
טיפ למי ששם לו הרבה כסף בבקבוק. (חיים היה מבקש כסף בעזרת
בקבוק שעליו נכתב "עודף" ואז כשהבקבוק היה מתמלא הוא היה שם
חליפה יפה, אל תשאלו אותי מאיפה השיג אותה, הולך לבנק ומתנהג
כמו אדם עשיר שבא להפוך את הכסף הקטן שהצטבר לו לשטרות גדולים.
וזה עבד - בבנק התייחסו אליו בכבוד והוא נהנה מכל רגע).

אני קיבלתי בפרויקט "מחויבות חברתית, כלכלית" שלי בביה"ס משימה
להתלוות לאיש עסקים פרטי וללמוד ממנו על אופן ניהול העסק. באחד
מהימים בדרכי לביה"ס עברתי ליד חיים (שעד אז היה עוד קבצן
אנונימי בשבילי) ולגמרי לא חשבתי שהוא יהיה נושא הפרויקט שלי.
ממש במקרה הוצאתי חצי שקל מהכיס וזרקתי לתוך הבקבוק שהיה לידו.
המשכתי ללכת עוד כמה צעדים ואז שמעתי את הקבצן קורא לי, "ילדה,
ילדה שכחת את הקבלה".
הסתובבתי מופתעת וראיתי את הקבצן רושם על דף "0.5 שקל , קבלה -
ניתן להחזיר עד 14 יום ולקבל את הכסף בחזרה".
"זאת בדיחה?", שאלתי ומיד השתתקתי כשראיתי מבט נעלב בעיניו של
הקבצן.
"אצלי בעסק עובדים בצורה חוקית", הוא אמר בשיא הרצינות.
"איזה עסק???, אתה בסה"כ קבצן", אמרתי אך מיד תיקנתי את עצמי,
"לא התכוונתי, אלא שזה לא נראה כמו עסק..."
"כי זה בינתיים רק הסניף הראשון", הקבצן אמר, "אני צופה שבעוד
כמה חודשים אני אעסיק עובדים שיקבצו נדבות גם ברחוב הירקון
וברחוב הרצל".
"אתה לא רציני", אמרתי וחייכתי - אופטימי הבחור.
"אני חיים", הוא אמר לפתע, "ואת מוזמנת לבוא בעוד כמה חודשים
ולראות בעצמך- העסק הולך,טפו,טפו,טפו טוב מאוד".

אני אחת מאלה שאוהבת דברים לא צפויים והשיחה המוזרה הזאת הייתה
ללא ספק אחד הדברים הכי לא צפויים ושגרתיים שהיו לי בחיים,
"אפשר לשבת על ידך", אמרתי והפתעתי אפילו את עצמי.
"בטח ילדה, שבי", הוא אמר והוציא קבלה ע"ס 2 ש"ח לגברת זקנה
ששמה לו כסף.
הגברת אפילו לא נעצרה לקחת את הקבלה.
"רוב האנשים בכלל לא מודעים לחוקים במדינה הזאת", חיים אמר,
"זו חובתי לתת להם קבלה בכתב וזו זכותם לדרוש זאת ממני".
"אתה בטוח שאתה יודע באיזה מקצוע אתה "עובד" "?, שאלתי ועשיתי
בידיי תנועה של מרכאות כשאמרתי את המילה עובד.
"כמו מה זה נראה לך אם לא עבודה???", חיים הוסיף.
"לי זה נראה כמו קיבוץ נדבות", אמרתי בציניות שעליה התחרטתי
מיד לאחר מכן.
"יש לך עוד הרבה מה ללמוד בעסק ילדה", הוא אמר.
רעיון עלה במוחי. סיפרתי לו על הפרויקט שלי בביה"ס והוא ממש
שמח לחלוק עימי את הידע שלו בעולם העסקים. קבענו להיפגש בכל
יום למשך כשעה עד אשר אני אשלים את עבודתי.

וזה בעצם הסיפור איך חיים נהיה נושא הפרויקט שלי.

בשבוע הראשון חיים בעיקר סיפר לי על עצמו ועל העבר שלו כדי
שאני אבין מהיכן צמח לו הרעיון העסקי הזה שאומנם נראה כעת קטן
אך עוד יצמח לכדי תאגיד עולמי.
חיים תמיד אמר, שהאנשים כבר קיימים בשטח כי העולם מלא בקבצנים
וחסר רק את בעל החזון שיאגד את כולם ויהפוך את העסק למשגשג.
חיים אמר לי, שכבר עכשיו הוא הבוס של רוב הקבצנים בישראל אבל
הם עדיין לא יודעים זאת,
"הם העובדים שלי אבל בינתיים עדיף שזה יישאר ככה, בשקט, כי
אחרת יבואו ממס הכנסה וירצו מיסים... ולא שיש לי בעיה לשלם
מיסים אבל כרגע זה יפריע לעסק לשגשג".
אם יש משהו אחד שמשך את עיניי בחיים מהרגע הראשון זו
האופטימיות הקוסמית שלו והאמונה בעסק הקטן שלו.
"יבוא יום וביל גייטס יבקש ממני לזרוק לו קצת כסף", אמר לי
חיים באחד הימים.


הפעם הראשונה בה הבנתי עד כמה חיים מיוחד בדרך החיים שלו הייתה
שבועיים לאחר תחילת הקורס שלי עימו:
הוא קרא למפגשים בינינו "קורס בניהול עסק עצמאי ברחוב" וזה גם
השם שנתתי לפרויקט.
אני לא אשכח את היום בו חיים פתח בפניי את פילוסופיית החיים
שלו, שהייתה כמובן מאוד מיוחדת :
אני וחיים דיברנו כרגיל על הפרויקט ועל איך שהעסק מתקדם, חיים
ביקש שאני לא אראה את הפרויקט לאיש עד אשר העסק יפרח - מה
שצפוי בכל רגע הוא הוסיף.
בזמן שדיברנו על שיווק העסק, קם לפתע חיים ושאל אותי מהי לדעתי
מהות החיים.
"למה אתה מתכוון?", שאלתי אותו בחזרה.
"מה הדבר הכי חשוב לך בחיים", הוא הרחיב את שאלתו.
חשבתי קצת לפני שעניתי, "אני מניחה שלהיות מאושרת... זה כולל
את הכול בתוכו - גם בריאות, גם עושר וגם הצלחה. כן, הכי חשוב
זה להיות מאושר בחיים", סיכמתי.
חיים השתתק. ישבתי ובהיתי בו, הוא נראה כמו צב שנכנס לשריון
שלו עקב התקפה של חיה גדולה.
האמת שכבר חשבתי שהשיחה נגמרה כשלפתע חיים אמר,
"האושר נמצא בדרך בה אנו הולכים ולא ביעד אליו נגיע".
"מה אמרת?", שאלתי את חיים כי לא הקשבתי לדבריו.
לחיים יש נטייה להיות בשקט, בשקט כאילו הוא צובר אנרגיה כמו
בטרייה ענקית ואז להתחיל לדבר פתאום בלי שום התראה.
"אמרתי שהאושר נמצא בכל רגע נתון בחיים שלנו ולא במטרה אליה
אנו שואפים".
"למה אתה מתכוון בזה?", שאלתי.
"תראי", אמר חיים, "אני עכשיו קבצן, נכון?"
"אפשר להגיד", עניתי אבל חיים המשיך כאילו הייתה זו שאלה
רטורית והוא לא ציפה לתשובה
"תחשבי מה היה קורה אם כל הזמן הייתי חושב איזה מאושר אני אהיה
כשאהיה עשיר וכמה רע לי עכשיו. מי יודע מתי באמת הייתי
מאושר?"
"עדיין לא ירדתי לעומק דעתך", אמרתי במבט משתאה.
"את עכשיו בבית ספר, נכון?", חיים שאל.
"כן , שנה אחרונה תודה לאל".
"למה תודה לאל?"
"כי ביה"ס זה חרא", עניתי.
"ומה יהיה אחרי ביה"ס, יהיה כיף?"
"תלוי מה אני אעשה בצבא". עניתי שוב.
"את רואה, זה בדיוק מה שאני מתכוון", אמר חיים בהתלהבות, "את
אומרת לעצמך שעכשיו את לא מאושרת בגלל ביה"ס, וכשייגמר ביה"ס
לא תהיי מאושרת כי יהיה צבא, ואחרי זה עבודה ואחרי זה ילדים
ומשפחה ומשכנתא, וככה יעברו כל החיים שלך בלי שתהיי מאושרת...
ובסוף תצאי לפנסיה ותתגעגעי לתקופה בה היית צעירה ויפה. אנשים
מעבירים את כל החיים שלהם בציפייה לאושר, הם אומרים - האושר
יבוא כשתהיה לי עבודה טובה, או אישה יפה, או כשהילדים יעזבו את
הבית, או כשאני אשתחרר, או כשייגמר ביה"ס - אבל אם תחשבי על זה
טוב אז כל הדברים האלו, שהרגע הזכרתי, הם בעצם החיים שלנו, ואם
לא נהיה מאושרים מהם אז ממה כן נהיה? אנשים צריכים להבין
שהאושר נמצא בדרך, בחיים עצמם ולא בשאיפות, בסוף המסלול. תרשמי
את זה, זה חשוב".
"רשמתי", אמרתי לו וניסיתי לנסח את המשפט האחרון שהוא אמר ככה
שזה יישמע טוב.
"בואי אני אשאל אותך שאלה", התחיל חיים שוב לדבר.
"רק שאלות יש לך היום... מה קרה?"
"זאת שאלה חשובה, תקשיבי!, אם היית יכולה להתחבר למכונה שתעשה
אותך מאושרת כל הזמן אבל כל חייך יעברו בשכיבה על המיטה כאשר
את מחוברת למכונה הזאת. היית מוכנה לזה?"
"זה סיוט", אמרתי, "איזה שעמום, חרא של חיים".
"כן, אבל את לא תהיי מודעת לזה כי המכונה תעשה אותך מאושרת ולא
יהיה לך איכפת ".
"עדיין לא הייתי רוצה", אמרתי ,"אולי אני אהיה מאושרת אבל זה
לא יהיה אושר אמיתי כי אני לא אעשה כלום, זה כמו לקחת סמים
ולחשוב שהכול יפה".
"בדיוק", המשיך חיים בהתלהבות, "אבל אושר זה הדבר הכי חשוב
בחיים לדעתך לא ?"
"כן", עניתי מעט מבולבלת, "אבל לא אושר כזה כי זה לא אושר
אמיתי, זה אושר מזויף".
"אז מה זה אושר אמיתי ?" שאל חיים.
לקח לי קצת זמן לענות על זה כי זאת באמת שאלה קשה.
"אושר אמיתי זה אושר שהשגת בעצמך, יענו שעשיתי משהו שגרם לי
לאושר ולא משהו מכני שעושה אותי מאושרת", עניתי לבסוף.
"עכשיו אנחנו מתקדמים", חכך חיים את ידיו בהנאה והמשיך, "אם
הייתי אומר לך שהבחור שתמיד חלמת עליו, ליאונרדו דיקפריו..."
"ממש לא", הפסקתי אותו באמצע המשפט, "רק לא הוא".
"טוב, טוב אז ברוס וויליס", הוא המשיך.
"יותר טוב", קטעתי אותו בשנית.
"בסדר, ברוס וויליס מתקשר אלייך ואומר לך שהוא ראה אותך
במועדון ונדלק עלייך ומזמין אותך לצאת. האם זה יעשה אותך
מאושרת?"
"כן, למה לא? בחור שווה רוצה לצאת איתי ועוד סלבריטי עשיר".
"אבל האם זה משהו שהשגת בעצמך?" חיים שאל.
"אפשר להגיד...", עניתי בהססנות ,"זה לא כמו סמים".
"נכון", המשיך חיים, "אבל זה שאת נראית טוב, זה משהו שהשגת
בעצמך או שזה גנים, וגם אם נסכים שלפחות חצי זה גנים אז זה שוב
כמו סמים - זה נתון שלא את השגת בעצמך, שגורם לך לאושר".
"הגזמת", עניתי לחיים, "מה הקשר בין הדברים?".
"יש המון קשר", המשיך חיים בהתלהבות של בן 15 חרמן, "אם תזכי
במיליון דולר ותצאי לסיבוב מסביב לעולם תהיי בטח מאושרת..."
"אתה שואל ברצינות... ברור שכן!"
"אבל את לא השגת את הכסף בעצמך, זה כמו רמאות".
"רמאות של מי??? זה מזל - המזל שלי וזכותי ליהנות ממנו..."
השיחה עם חיים לא מובילה לשום מקום חשבתי.
כמה טעיתי.

"יש לי עוד שאלה לשאול אותך", התעקש חיים.
"נו... ", אמרתי בחוסר סבלנות.
"אם היית יודעת שכל מה שתרצי בחיים תמיד יתגשם - אם תכתבי ספר
הוא יהיה הכי מצליח, יהיה לך את הבעל הכי מקסים, הילדים הכי
מוצלחים, המכונית הכי שווה... - בקיצור, כל מה שתעשי בחיים
תמיד יהיה הכי טוב אבל לא בזכות עצמך אלא בגלל שככה הובטח לך -
נניח שיש לך את המזל הכי טוב בעולם ואת יודעת שכל מה שתרצי
יתגשם. האם היית רוצה חיים כאלה?"
עכשיו קרה כאן משהו מעניין.
בהתחלה עניתי, "בטח", כי מה רע בזה שכל דבר שארצה בחיים
יתגשם... אבל ככל שחשבתי על זה יותר ראיתי כמה משעמם יהיה לי
בחיים כי שום דבר לא יקרה בזכות עצמי. לא יהיה לי שום כישלון,
כל דבר שאעשה אצליח בו.
זה כמו לשחק משחק עם צ'יטים - בהתחלה זה מדליק כי את כמו
סופרמן כזאת אבל לאחר כמה זמן זה משעמם כי אי אפשר להפסיד ואם
אין את המתח או היכולת למות או להפסיד אז אין כיף במשחק.
ככה זה גם בחיים. אם אתה יודע שאין לך שום סיכוי להיכשל, מה
הכיף בלהצליח?
אחרי כמה דקות של חשיבה ושתיקה עניתי סוף סוף,
"יש לך כאן משהו, חיים".
"בטח, ילדה, תקשיבי - אם לאדם אין מפלות בחיים, אין לו גם
הצלחות ואם לאדם אין עצב וסבל בחיים אין לו גם אושר - אנשים לא
מבינים את זה. זה הא', ב' של החיים - מי שלא מפסיד לא מנצח
ולכן אל לנו לשאוף לנצח כי ההפסד חשוב בדיוק כמו הניצחון,
בלעדיו לא יהיה ניצחון.
אני אומנם קבצן כרגע אבל זה היופי שבזה, תראי כמה יש לי
להתקדם.
תראי את ביל גייטס, מה כבר הוא יכול עוד להשיג? יש לו הכול
ולכן אין לו כלום!".
"אז אתה אומר שאושר זה לא הכול בחיים, זה לא הדבר הכי חשוב?",
מרגע לרגע הערכתי יותר ויותר את חוכמת החיים של חיים.
"לא בדיוק", המשיך חיים, "אושר הוא חשוב אבל במידה, כמו בכל
דבר בחיים - יש דבר כזה יותר מדי אושר כי במצב כזה האושר הוא
כבר לא אושר אלא שיגרה משעממת.
החיים חייבים להיות כמו גרף במת"מ שעולה ויורד מתחת לציר ה- X
- רק ככה יש עניין בחיים".
"אני שונאת את הדוגמאות שלך ממת"מ - יש לי מספיק מזה
בביה"ס...", צחקתי.
"מת"מ זה הכול ילדה, את תביני את זה יום אחד".
"אני מקווה שאתה טועה", אמרתי וקמתי ללכת.

"אבל עדיין לא הגענו לקטע הכי חשוב", אמר חיים, "עדיין לא
אמרתי לך מה בעצם המטרה שלנו בחיים. הרי הגענו למסקנה שאושר זה
לא הכי חשוב כי צריך סבל באותה מידה".
"נו, אז ספר לי כבר", רטנתי.
"אולי נדחה את זה למחר", אמר חיים וחייך כאשר מישהו זרק לו
שקל.
"אל תעצבן אותי עכשיו, אחרי שהרסת לי את כל התיאוריה שלי לגבי
החיים", עניתי בפרצוף הכי רציני שמצאתי,
"טוב, טוב", אמר חיים, "הדבר הכי חשוב בחיים זה היכולת ללמוד.
להוסיף ידע. לחקור. רק ככה אנו מתקדמים בחיים, רק ככה אנו
מגלים דברים חדשים, אנשים חדשים, אושר חדש.
מי שלא לומד מהחיים תקוע במקום ואדם כזה נחשב למת".
הסתכלתי על חיים למשך כמה שניות והפנמתי את דבריו. הדבר הכי
טוב שיצא לי להגיד לאחר שגיליתי את משמעות החיים מנקודת מבטו
של קבצן עירוני זה הוא,
"אתה ממש עושה לי חשק ללכת לביה"ס וללמוד, חיים".

הוא חייך ואני הלכתי הביתה.



באחד מהימים לאחר מכן ניגש אלי חיים בריצה כשהגעתי וישר התחיל
לדבר, לא שלום ולא כלום. אבל גם את זה עשה חיים עם חיוך ככה
שהשלום יצא מפיו מבלי אפילו שיאמר אותו, חיים היה אלוף בלדבר
בלי מילים.
"יש לי את המקצוע הכי טוב בעולם", הוא אמר.
לא הייתה לי ברירה אלא לשאול, "למה?"
"כי אני עושה מה שבא לי, בזמני החופשי, ואנשים משלמים לי כסף
על זה ועוד מרגישים טוב עם עצמם", חיים נראה מרוצה מעצמו יותר
מבד"כ, "לפני כמה חודשים התאמנתי בקליעה לסל מקו ה-3. סיפרתי
לך שפעם רציתי לשחק ב NBA?"
"האמת שדווקא על זה עדיין לא סיפרת לי", עניתי בחיוך.
"טוב, זה היה חלום ישן... בכל אופן כשסיימתי להתאמן מצאתי את
בקבוק הכסף שלי מלא וראיתי אדם זורק לי שקל ולאחר מכן הולך עם
חיוך גאה על פניו. את קולטת? גם נהניתי, גם הרווחתי כסף
בינתיים, וגם גרמתי אושר לאחרים! יש עבודה יותר טובה מזאת?".

אין מה להגיד, כשחיים הציג את זה ככה לא נותרו לי מילים בפי.

"תראי לי עוד מקצועות שבהם אדם יכול ללמוד בזמן העבודה. אני
קורא המון ספרים בכלכלה ויוצא לי ללמוד המון - את יודעת שישנם
300,000 מובטלים במדינה הזאת? תחשבי כמה אנשים יושבים בבית, לא
עושים כלום ולא מרוויחים שקל. וכשהם כבר יוצאים לרחובות מה הם
עושים? מפגינים! במקום לקחת ספר טוב, לשבת ברחוב עם קופסא
ולהרוויח כסף. כשאני אהיה ראש הממשלה, לא יהיה מובטל אחד בארץ
הזאת - אנשים ינגנו לך ברחובות, ישירו שירים, יקראו ספרים
ויקבלו כסף עבור זה. המהפכה מתחילה כאן".

"רשמתי הכול, אתה רואה?", סובבתי את הדף ככך שחיים יראה שלא
פספסתי כלום.
"מצוין", הוא אמר ואני קמתי ללכת.
"נתראה מחר", הוא חייך ולבש את חליפתו היקרה.
"היום הולכים לבנק?", שאלתי
"יש יום יותר טוב מהיום?", שאל אותי חיים והסתובב לו.


יום לאחר מכן כשהגעתי ל"משרדו" של חיים ראיתי אותו יושב, שמח
ומביט בשמיים. הפרצוף שלו היה סמוק מתמיד.
"הופה...", צחקתי לעברו, "מישהו מאוהב?"
חיים חייך אלי ונתן לי חיבוק גדול, הוא נראה כמו אדם שהכול
התחבר לו באותו יום והוא הגיע למעיין שלוות נפש כזאת שמגיעים
אליה רק בימים נדירים.
"לא הייתי אומר מאוהב, אבל הלב אכן דופק חזק..."
"מי הגברת?", שאלתי ועוד לפני שסיימתי חיים כבר התחיל לספר.
הוא יכול היה להיות בחורה לתפארת עם הפה הגדול הזה שלו.
"אתמול בערב, עברה מולי בחורה מהממת ביופייה ושאלה אותי איך
מגיעים למשביר".
"ממש התחילה איתך...", אמרתי בציניות אך חיים התעלם מקיומי.
"תאמיני לי, מזל שעשיתי קורס באינטליגנציה רגשית לפני מספר
שנים כי בעזרת הידע שצברתי שם הצלחתי לעכב אותה ולפתח עימה
שיחה של 15 דקות, שבסופה קיבלתי את מספר הטלפון שלה... עכשיו
אני רק צריך טלפון בכדי לצלצל אליה...", חיים חייך ובראשו
יכולתי לראות כיצד הוא מדמיין את פרצופה המדהים לפי דבריו.
חיים התחיל ממשש בכיסיו הרבים של מעילו בחיפוש אחר הפתק עליו
נרשם הטלפון. לרגע מבט מבוהל עלה על פניו כשחשב, שאיבד את הפתק
או שנתן אותו בטעות כקבלה לאחד מלקוחותיו אך במהרה הוא נרגע
כאשר נזכר שהניחו בכיס הפנימי.
עם חיוך רחב ותחושת גאווה עמוקה הוציא חיים את הפתק ונתן לי
לראות.
"חשוב לך היופי של הבחורה, נכון?", שאלתי ורציתי לראות מה תהיה
תשובתו. אם רק הייתי יודעת איזו דעה יש לו גם בנושא הזה...
"הדבר שהכי חשוב לי בבחורה זה המראה שלה", אמר לי חיים וידע
שהתגובה לא תאחר לבוא (מה גם שאני לא בדיוק שיא היופי וכל פעם
שמדברים על יופי ובחורות, הביטחון העצמי שלי מתדרדר ואני יוצאת
במתקפה נגד החשיבות של מראה למרות שאני בעצמי לא מאמינה בזה).
"אתה ממש שטחי אתה יודע", אמרתי בכעס.
"למה שטחי? לאהוב דברים יפים זה שטחי?"
"ללכת אחרי היופי ולחפש רק אותו זה ילדותי", אמרתי עוד יותר
בכעס
"תגידי לי משהו...", אמר חיים.
"משהו!", אמרתי אולי כדי לשחרר קצת כעס.
"יופי, מצחיק", אמר חיים והמשיך, "כשאת מסתכלת על נוף, את לא
מחפשת יופי?, כשאת רואה פרח יפה זה לא עושה לך משהו?, כשיש ילד
חמוד או ילדה קטנה עם צמות יפות את לא מעריכה את היופי שבזה???
כולנו מחפשים את היופי בעולם, החל מברהיטים וכלה באנשים וחיות.
אין בזה שום דבר פסול".
"אבל יש הרבה מעבר למראה, זו לא אשמתו של אדם שהוא מכוער, ולא
צריך לפסול מישהו רק בגלל זה."
"בטח שכן!", אמר חיים, "תגידי לי משהו..", הוא התחיל שוב
והזהיר אותי באצבעו שמה אענה לו שוב פעם באותה בדיחה, "את היית
יוצאת עם מישהו מניאק, או טיפש?"
"בחיים לא", עניתי.
"אז את שטחית באותה מידה", חרץ חיים את דיני.
"איך אתה משווה בין לשפוט מישהו לפי מראה או לפי האופי או השכל
שלו - זה הדבר הכי לא שטחי בעולם - לי אין בעיה לצאת עם מישהו
שלא נראה טוב אם הוא ממש חכם וחמוד".
"בדיוק!", אמר חיים, "את ממש שטחית!"
"מה... מה...", גמגמתי, "איך הגעת לזה???", עכשיו כבר ממש
כעסתי - כמה שטויות הוא יכול לקשקש ביום אחד...
"תשמעי", פתח חיים את נאומו, "אם אדם נולד מכוער וגדל להיות
מכוער כולם אומרים שזו לא אשמתו ואני מסכים עם זה. אבל אם אדם
נולד טיפש או מעצבן או מגעיל אז זו אשמתו? אין בזה שום היגיון,
אופי מושפע מכל כך הרבה דברים: מגני הילדים, מהחינוך בבית,
מהשכונה שבה גרת ועוד ועוד. אני מכיר המון בחורות, שאמרו לי
שבחיים הן לא יצאו עם ערסים ולדעתי הן שטחיות, כי רוב הערסים
נולדו בשכונות לא טובות וזו לא אשמתם. אז זכותי לשפוט לפי מראה
כפי שהזכות שלך לשפוט לפי שכל. אף אחד מאיתנו לא שטחי יותר
מהשני".
"אוף", אמרתי לחיים בתסכול, "אני שונאת שאתה אומר דברים
מעצבנים ומצליח לגרום לי להשתכנע ולהבין את ההיגיון המעוות
שמאחורי זה".
"אופי גם כן חשוב לי , ואלוהים יודע שגם אני לא שיא היופי...",
אמר חיים.
You can say that again...", צחקתי ונתתי כפה לחיים.
"ממש קומיקאית היום", הוא חייך אלי. היה לו חיוך שיכל לגרום גם
לאם שכולה ליפול לרצפה מרוב אושר. "אבל חיפוש היופי זה הדבר
הראשון שטבוע בנו, זוהי המשיכה הכי בסיסית שלנו ואם אדם מתעלם
ממנה הוא פוגע בעצמו בצורה אנושה. כשאני קם בבוקר ליד בחורה
שאני אוהב אני חייב לראות בה יופי ואם זה לא שם אז משהו בזה לא
נכון".
"עם זה אני מסכימה...", אמרתי לו ושמחתי שעל משהו אחד אני
יכולה להסכים, "אבל אצלי היופי נקבע לא רק לפי המראה".
"אצלי זה כן!", אמר חיים וסיים את הדיון.

באותו ערב בכיתי במיטה. הרגשתי שאני כל כך שונאת את עצמי.
קיללתי את אלוהים על זה שאני לא יפה, על זה שאני שונאת את
עצמי. קיללתי וקיללתי עד שכבר לא נשארו לי דמעות לקלל דרכן.
ואז ביקשתי מאלוהים סליחה. אמרתי לו שאני יודעת שהוא עוד ישפר
את מצבי. אמרתי לו שאני אוהבת אותו המון המון ושאני סתם
בכיינית. אמרתי לו שאני חזקה יותר ממה שאני נראית ושסתם נשברתי
לרגע. ביקשתי שיבין אותי, וכשקמתי בבוקר קיבלתי את התשובה לכך
שגם לאלוהים יש את הכוח לסלוח.
פתחתי את עיני למשמע קול מוכר.
"וקר טוב ילדונת", חיים והחיוך הענקי שלו היו תלויים מעליי.
"הסתכלתי עליו במבט מופתע, לא מסוגלת לזוז".
"יש לי חדשות טובות", הוא לחש לי באוזן והצביע על הדלת - בואי
הולכים.

התארגנתי בזריזות ותוך 5 דקות כבר נסענו (באופניים, שלא תהיה
לכם טעות) לכיוון לא ידוע.
כשהגענו לנחל שזרם ליד ביתי חיים עצר את האופניים וסימן לי
בידו לבוא עימו.
"לאן הולכים?", שאלתי אבל ידעתי שלא אקבל תשובה. הלכתי אחרי
חיים ובדמיוני חשבתי על מה שדיברנו אתמול, היה נורא קשה לי
לקבל את חיים ודעותיו השונות כל כך. בימים האחרונים ממש התחלתי
להעריץ את הבן אדם האופטימי הזה ואתמול נראה היה לי שאולי משהו
השתנה בו. או בי.

חיים עצר לפתע והתיישב.
עצרתי גם. ממש עצירת פתע. אם היו לי בלמים הם היו חורקים
עכשיו.
"לפני שאנחנו ממשיכים אני רוצה לספר לך משהו", חיים חייך אלי,
"וזה הלקח הכי חשוב שמישהו יכול אי פעם להעניק לאדם אחר. אני
בוחר להעניק אותו לך כי פגעתי בך אמש".
"לא פגעת...", שיקרתי לחיים.
"אני רואה את זה בעיניים שלך ילדונת", הוא אמר ואני השפלתי את
מבטי.
"לפני הרבה שנים כשהייתי ילד בגילך", התחיל חיים לספר לעיניי
הנבוכות, "דודה שלי, אותה אני אוהב מאוד חלתה במחלה אנושה.
מחלה אותה לא הייתי מאחל לשונאיי הגדולים ביותר. היא הייתה ממש
על סף מותה ואני הלכתי לבקר אותה בלילה קר וגשום. חשבתי אז
שזאת תהיה שיחתנו האחרונה וממש לא רציתי ללכת אליה. אבל הוריי
לחצו עלי והרגשתי שאם לא אלך אצטער על כך כל חיי. כמה
שצדקתי!", חיים החל לבכות לפתע אבל מייד עצר את עצמו ובשאיפת
הדמעות בחזרה לעיניו המשיך, "כשבאתי לבקר אותה, לאחר חודשים
שלא ראיתיה היא נראתה זוועה. גופה מהלכת, רזה וכחושה יותר ממה
שיכולתי לדמיין שאדם יוכל אי פעם להיות. רק דבר אחד נשאר לה,
דבר אחד שהפריד אותה מעולם המתים, הפריד אותה אלפי שנות אור
משם - היה לה את הניצוץ בעיניים של הרצון לחיות. של האמונה
שהכל יסתדר. באתי אליה והיא חיבקה אותי בכל כוחה. אני בקושי
הרגשתי את החיבוק מרוב שהיה חלש אבל חיבקתי אותה בחזרה חזק כפי
שיכולתי מבלי שגופה הפגיע יישבר תחתיי. שאלתי אותה אז איך זה
ייתכן שהניצוץ בעיניה לא כבה עדיין. איך זה יכול להיות שהיא
עדיין חיה במצבה הקשה. ואת יודעת מה היא ענתה לי?"
"מה", שאלתי מהופנטת.
"היא ענתה לי - כי אני יודעת שאני אצא מזה, יודעת בוודאות. אבל
מה הרופאים אומרים? - שאלתי אותה והיא אמרה שהרופאים נותנים לה
5% לצאת מזה,5% לשרוד - אז איך את יכולה להשלות את עצמך כך?  -
שאלתי שוב והיא אמרה שהיא פשוט יודעת שהיא תצא מזה. שהיא
תבריא.
ובאמת היא הבריאה. נס רפואי אמרו הרופאים אבל היא ידעה שזה
שטויות. היא ידעה איך שהוא, שהיא מעולם לה הייתה קרובה למוות.
היא פשוט ידעה זאת...
אני מעולם לא הבנתי איך אדם יכול לדעת משהו שהוא מנוגד לכל דעה
הגיונית , לכל סטטיסטיקה. ואני עדיין לא מבין".
"אז מה הפואנטה של הסיפור?", שאלתי.
"שהיום אני יודע למה יש לי להגיע, אני יודע מה קיים בעולם
ולאיזו רמה של הבנה אפשר להגיע. הידיעה שלה לגבי חייה היא
מבחינתי השלמות בהתגלמותה ולשם אני שואף להגיע".

חיים קם והמשיך ללכת כאילו מעולם לא עצר.
שוב הלכתי אחריו משתאה. לאחר כמה דקות חיים סימן לי בידו לעצור
וכך עשיתי.
חיים נכנס לתוך שיח גדול שהיה בצד הנחל והוציא משם גוש של
שערות מייללות ובוכות. בחיי לא ראיתי חתול כזה חמוד.
"את רואה את הגיבור הזה", חיים אמר, "מצאתי אותו לפני שבועיים
בוכה ומיילל כאן. הוא היה ממש על סף המוות אבל ראיתי בעיניו את
אותו המבט שראיתי בדודה שלי אז לפני שנים. החתול הזה היה רעב,
תשוש וחולה אבל הוא רצה לחיות והוא ידע שהוא יחיה. והנה,
שבועיים לאחר מכן הוא עדיין חי. רזה אומנם, כחוש מאוד אבל יש
בו את ניצוץ החיים. הוא לעולם לא יישבר. וכך גם את!
את חזקה ילדונת, יש לך ייעוד ואני לא אתן לך לוותר עליו. את
בשבילי המטרה!"
חיים סיים את דבריו במפתיע, הניח את החתול והחל צועד בחזרה.
לא הבנתי כל כך למה חיים התכוון באומרו "את המטרה" אבל ממש לא
היה לי אכפת. היה משהו חזק בדבריו של חיים, משהו שגרם לי
להרגיש שלמה עם עצמי כפי שלא חשתי מאודי.
אני לא יודעת האם זה היה אלוהים שענה לי, או שאולי חיים ניחש
את שעבר עלי בלילה הקודם אבל דבר אחד אני יודעת. חיים הוא לא
אדם רגיל. אני לא בטוחה שחיים הוא בכלל אדם. לאט לאט אני מבינה
שחיים מייצג את כל מה שאנו לא נותנים לו ביטוי בעולם שלנו.
חיים הוא כמו פנטזיה מהלכת. פנטזיה מהלכת שבחרה אותי כמטרה
שלה.
וזה, ורק זה גרם לי להירדם לילה אחרי שבכיתי כל כך , עם חיוך
של אמונה.

במשך כמה ימים לא היה לי זמן לבקר את חיים. הייתי עסוקה
במבחנים, עבודות אחרות וכל מיני שטויות אחרות. כמה שטויות
מעסיקות אותנו חשבתי כל הזמן.
למה אני מקדישה כל כך מעט זמן לדברים שבאמת חשובים לי שאלתי את
עצמי.

ישבתי בחדר, מכינה שיעורים במתמטיקה (5 יחידות, תודה רבה)
והרדיו דלק ברקע. הייתי מרוכזת מאוד בשיעורי הבית כשלפתע שמעתי
פרסומת, שהקפיצה לי חיוך לפנים וגרמה לי לזרוק את המחברות
ולרוץ לרחוב:
"רוצים להרגיש טוב, רוצים מישהו שיחייך אליכם. אל תשכחו לעבור
ברחוב הרצל, פינת בלפור שם נמצא חיים הקבצן בשבילכם. 24 שעות
ביממה.
אז בפעם הבאה שאתם באזור תעברו אצלו.
בקרוב סניפים ברחוב קרוב אליכם".

"תגיד חיים", שאלתי מתנשפת כשהגעתי אליו, "למה אתה קורא לעצמך
בפרסומת חיים הקבצן?"
"חיכיתי שתשמעי את הפרסומת", הוא חייך, "יש עוד בדרך".
"לא ענית לי", אמרתי.
"כי אנשים מבינים שפה פשוטה - את חייבת להתאים את עצמך לשוק
אליו את מנסה לשווק", חיים ענה, "אני כבר חושב על הקמפיין הבא:
יצלמו אותי בשעת עבודה, ואז הצילום יתמקד בחיוך של איש שנתן לי
כסף. ואז אני אומר, "לתת לחיים, להרגיש טוב עם עצמך" - איך זה
נשמע לך, קליט?"
"אתה משהו!", אמרתי והערצתי את הבחור.
"בקרוב אני אשים כמה ספסלים לידי ועיתון לקריאה למי שירצה לנוח
לאחר שתרם", חיים אמר בגאווה.
"אין לי מילים", אמרתי והסתובבתי ללכת.
"אני חייב להודות לך", אמר חיים, "זה שלא היית פה כמה ימים נתן
לי סוף סוף קצת שקט...", חיים חייך חיוך מתגרה.
התקרבתי לחיים ונתתי לו מכה בגב. הוא ניסה להחזיר אבל התכופפתי
והוא פגע בזקנה שבאה לתת לו כסף וכל המטבעות מארנקה הבלוי
התפזרו. היא קיללה אותו ברומנית והלכה משם.
חיים צחק והושיט את ידיו כמי שמצפה לחיבוק של דוב.
וחיבוק של דוב הוא קיבל. חיבקתי אותו עד ששמעתי כמה קנקים
יוצאים מעמוד השידרה שלו. צוחקת, הסתובבתי וחזרתי הביתה.


חיים ביקש יום למחרת שאעביר איתו את הלילה בעבודה.
"מה באמת אתה עושה בלילות כשאין אנשים ברחוב", שאלתי אותו והוא
אמר -  
"תבואי ותראי".
ישבנו לנו שנינו על הקרטון שהיה ביתו של חיים, בחוץ השעה הייתה
הרבה אחרי חצות. לאימא שלי אמרתי שאני ישנה אצל חברה ולחברה
אמרתי שתגבה אותי במקרה הצורך. לאף אחד לא סיפרתי לאן באמת אני
הולכת. הלילה היה שקט בצורה מיוחדת, מדי פעם היו יללות חתולים,
פחי זבל שנופלים ועלים שעפים ברוח אבל איש לא עבר ברחוב
ולפעמים היה שקט, שפשוט הקפיא לי הדם וחידד את חושיי.
"בלילות חושבים", אמר חיים, "חושבים ומתכננים".
"מה אתה מתכנן?", שאלתי את חיים.
"בכל לילה אני חושב על החיים שלי, מנתח אותם, נותן לעצמי
ציון".
"ציון???", שאלתי את חיים, "איזה ציון אתה נותן?"
"אני מסתכל על החיים שלי עד עכשיו וחושב עד כמה אני מרוצה מהם.
אם אני רואה שיש משהו שאני לא מרוצה ממנו, את היום למחרת אני
מקדיש לשיפורו וכך בכל לילה וביום שאחריו. אני תמיד מודע
לעצמי. זה דבר ממש חשוב. אם לא תקדישי את הלילות לחשיבה את
עלולה למצוא את עצמך מבוגרת ולא מרוצה מהחיים שלך עד כה, ואז
לפעמים כבר מאוחר מדי לשנות דברים".
"ולמה דווקא בלילות?", שאלתי.
"כי הלילות נותנים לנו את השקט העצמי שלו אנו זקוקים בשביל
למצוא את האמת, להוריד את המסכות שאנו עוטפים במשך היום
ולהקשיב למה שבאמת חשוב לנו". חיים סיים את דבריו והביט
בשמיים.
שוב פעם, בפעם המאה בערך חיים גרם לי ממש לחשוב.
יותר לא דיברנו במשך הלילה. אני לא יודעת על מה חיים חשב אבל
אני ניסיתי לתת ציון לחיים שלי עד עכשיו וממש התקשיתי לתת
לעצמי ציון שהיה אפילו קרוב לעובר. זה הפחיד אותי ולכן שתקתי.
בבוקר נפרדתי מחיים לשלום וחזרתי הביתה לישון קצת.

"תגיד חיים", שאלתי באחד הימים, "אם לא היית קבצן והיית יכול
לעסוק במה שרצית, מה היית עושה".
"לא יודע", ענה לי חיים.
"לא יודע???", השתאיתי, "אף פעם לא ענית לי לא יודע... אתה
רוצה להגיד לי שמעולם לא חשבת על זה?", שאלתי.
"לפעמים", ענה חיים, "אבל אני תמיד עוצר את עצמי שם, היום אני
איש עסקים, אחראי על עצמי ועובד בשעות שנוחות לי. תמיד יש יותר
טוב, תמיד יש דברים שאני רוצה לשפר אבל בכל פעם שאני חושב על
מה היה קורה אילו אני עוצר את עצמי כי שום דבר טוב לא יצמח
ממחשבה זו".
"איך אתה יכול פשוט להפסיק לחשוב על זה?", שאלתי כי התשובה של
חיים נראתה לי קצת לא אמיתית.
"אני לא", המשיך חיים, "אני פשוט משנה את כיוון המחשבה, במקום
לשאול - מה היה אילו - אני שואל  - מה יכול להיות אם - את רואה
את ההבדל?
"במעומעם", עניתי.
"אני תמיד רוצה להגיע ליעדים חדשים, לחקור דברים חדשים, לנסות
הכול, לטעום מהכול ולא להחמיץ דבר. אך מחשבות שכאלו רק מדכאות
את הרצון להמשיך במה שאני עושה עכשיו, ולכן, אני משנה את
המחשבות שלי. אני חושב רק במונחים של הווה ועתיד. העבר נועד
להיזכר בו, ושימי לב איך שתמיד אנו זוכרים רק את הטוב ושוכחים
את הרע. העבר הוא מי שאנו, ההווה והעתיד הם מי שנהיה ולכן חשוב
להשקיע בהם מחשבה ולא במה שהיה. כל פעם אני חושב איך אני אשפר
את העתיד ומה מצבי בהווה. כך אני מתקדם. כדאי לך לעשות כמוני
ילדונת".

תמיד אהבתי שחיים קרא לי ילדונת כי הייתה במילה הזאת חמימות,
שבת מקבלת מאדם מבוגר, אבא שלה בד"כ, שתמיד דואג שיהיה לה טוב
ומחמם אותה בלילה קר.
"תודה, זקנצ'יק", עניתי לו וצחקתי.
"מה את רוצה לעשות שתגדלי?", חיים שאל אותי.

על זה כבר חשבתי פעם בעצמי, "אני רוצה להיות אשת עסקים, אחת
שקובעת לעצמה את סדר היום, מנהלת אנשים ומרוויחה הרבה כסף",
עניתי בגאווה, "אתה חושב שזה ריאלי?", שאלתי את חיים.
"למה לא", ענה חיים וחייך, "את בדרך הנכונה".
כשבאתי ללכת חיים הוסיף פתאום, "תזכרי שכסף הוא חשוב ילדונת
אבל הוא רק עוזר למצוא את האושר. הוא לא האושר עצמו".
"אף פעם לא אמרתי שככה אני חושבת", אמרתי.
"רק רציתי לוודא", הוסיף חיים ושיחרר אותי מהשיחה היומית
שלנו.

לפעמים אני מביאה איתי טייפ מנהלים ומקליטה את חיים ולפעמים
אני ממש רושמת בשידור חי כשהוא מדבר. אבל לפעמים, אני רוצה
קודם להפנים את המסר ורק אח"כ לנסח אותו כפי שאני רוצה וכך
עשיתי היום. הלכתי הביתה, הוצאתי את העבודה ורשמתי - כסף זה לא
הכול - וכשבאתי לרשום את שאר הדברים שדיברנו עליהם נתקעתי.
לא יכולתי לקלוע בדיוק למה שחיים התכוון בדבריו.
איך אפשר להסביר לאנשים לא להרהר בעבר כאשר כל מה שנשאר להם
בסוף ימיהם אלו הזיכרונות. איך אדם זקן יכול שלא לתהות איך
חייו יכלו היו להיות אילו בחר בדרך אחרת.
החלטתי שאולי דווקא על הפרק הזה עדיף שלא אפרט כי הוא קשה מדי
לכתיבה. קשה מדי לתפישה. ולכן רק רשמתי - העבר מורכב
מזיכרונות, ההווה ממעשים והעתיד מתוצאות.
זה מספיק אני חושבת. גם ככה אף אחד לא באמת יקרא את זה.





היום כשהלכתי לבקר את חיים הוא לא היה שם.
הסתכלתי סביב, שאלתי אנשים שעברו שם אבל איש לא ידע או שמע
עליו.
"ראיתם את חיים", שאלתי אך איש לא ידע במי מדובר, "הקבצן הזה,
שמפרסם ברדיו", אמרתי אך איש לא עזר. כל אחד מיהר לענייניו.
ישבתי במקום בו אני וחיים העברנו כל כך הרבה זמן ביחד
וחיכיתי.
וחיכיתי וחיכיתי. חיים לא הגיע.

לא ידעתי מה לחשוב. לא ידעתי למי לבכות. עד עכשיו לא הבנתי עד
כמה חיים היה בשבילי הכול. אח, אב, אלוהים וחבר. הרגשתי כל כך
בודדה שפשוט המשכתי לשבת שם כל היום וכל הלילה.
נרדמתי שם כנראה והתעוררתי רק כששוטר האיר עלי בפנס ושאל אותי
איפה אני גרה.
נסעתי בניידת הביתה וביקשתי מהשוטר שלא יגיד כלום לאימי.
הוא אמר שאם אבטיח לו שיותר לא אסתובב ברחובות בלילה לבד אז
הוא ישמור את זה בלב. הסכמתי ונפרדנו כך. שכבתי במיטה וניסיתי
לחשוב על סיבות להמשיך. ניסיתי לחשוב על עולם בלי חיים.
חודשיים עברו כך. מבחוץ הייתי אותה אחת. החברה שצוחקת מבדיחות,
שרואה סרטים, ששוטפת כלים לפעמים, שרבה עם ההורים ורואה
טלוויזיה אבל מבפנים לא היה כלום.
בלי חיים לא נשאר כלום.
בכל יום הלכתי לחפש אותו, הסתובבתי ברחובות כילדה אובדת אך לא
מצאתי אותו.
חודשיים של חלל נפערו בליבי עד שלא יכולתי לשאת זאת יותר.
התיישבתי מול דף ריק וכתבתי.


עמדתי על המעקה של גג הבית שלי.
עמדתי והסתכלתי למטה אל הרחוב, רחוב מלא בנמלים. צועדות מצד
לצד, נמרצות, מחפשות לאן ללכת מחפשות משמעות.
משמעות אותה אני מעולם לא מצאתי. משמעות שלעולם לא אמצא.
החזקתי בידי את העבודה עליה עבדתי בחודשים האחרונים. עבודה בה
לא נגעתי כבר כמה שבועות. מאז שחיים נעלם.
בידי השנייה החזקתי את הקטע שכתבתי אתמול בלילה.
פתחתי את הדף וקראתי שוב את שכתבתי:

שתי שניות של עצב
שני רגעים של בדידות
ימים של עצב
שבועות של תסכול
אין ספור דמעות
ים של אכזבה
אור של זריחה
פרפרים של שקיעה
אושר של הבנה?


דחפתי את הדף לכיס ליד הלב והכנתי את עצמי לקפיצה.
ספרתי בליבי לאחור 3...2...1... אך לא קפצתי.
דיי! צעקתי על עצמי ושוב ספרתי 3...2...1...
אין תזוזה.
דיי!
צעקתי שוב. הפעם אני אקפוץ.

שוב הספירה מתחילה אבל הפעם קול עצר אותי. קול מבחוץ.

"מיאוו" חלוש גרם לי להסתובב ולראות את חיים עומד ובידיו חתול
גדול וחזק.
"מיאוו", אמר חיים וחייך.
"מיאוו", עניתי אך החיוך לא עלה.
"איפה היית?", שאלתי אך חיים התעלם משאלתי.
"זוכרת את גיבור", הוא שאל ולא ציפה לתשובה, "תראי אותו היום,
תסתכלי לו טוב טוב בעיניים", הוא המשיך והרים את גיבור אל מול
עיניי.
הסתכלתי בעיניו של גיבור ולא ראיתי שום דבר מיוחד.
"עכשיו תסתכלי בעיניי", חיים אמר.
הסתכלתי בעיניו של חיים ולא ראיתי שום דבר מיוחד.
"בעוד רגע את תראי", חיים אמר, "את תראי את ההבדל בין המבט שלו
לבין המבט שלי ושל רוב האנשים. זה השיעור האחרון שלך. השיעור
החשוב ביותר".
חיים התקרב אלי ונשק לי על העין. ראיתי את שפתיו נרטבות
מדמעותיי.
חיים החזיק בגיבור, עלה על המעקה וקפץ. הסתכלתי על חיים נופל
וגיבור בידיו. הכל היה בהילוך איטי. אלוהים האט את התמונה לרגע
בכדי שאוכל לשים לב לפרטים.
חיים נפל אך בפניו היה חיוך גדול. חיוך מהול בהמון עצב.

ירדתי מהמעקה ורצתי למטה לרחוב.
כשהגעתי למטה חבורה של המון אנשים הקיפה את גופתו של חיים.
לא התקרבתי יותר מדי כי לא רציתי לראות את החיוך המת על פניו
של חיים אבל קול מלמטה משך את תשומת ליבי.
"מיאוו", לחש לי הקול.
"גיבור !", צעקתי, "מיאוו!"
הרמתי את גיבור ונכנסתי בחזרה לבניין.
לגיבור לא קרה כלום, הוא שרד את הנפילה.
לקחתי את גיבור הביתה ודפקתי בדלת.
אמא פתחה את הדלת והביטה בי בעיניים המומות, "מה קרה בחוץ?",
היא שאלה, "מה זה היה הרעש הזה?", בחוץ נשמעה סירנה של
אמבולנס.
במשך כמה שניות לא עניתי. רק חשבתי על חיים.
"אמא אני יכולה לגדל את החתול הזה?", שאלתי.
אמא התקרבה אלי והביטה בחתול שעל ידיי, "בסדר, היא אמרה. אבל
רק בגלל שלשניכם יש אותו מבט בעיניים...", הוסיפה.
באותו רגע ידעתי שחיים היה המלאך שלי. שלי אבל גם שלכם!

                                                           
 


לקוראים :

אתם לא חייבים את חיים בשביל לראות את כל היופי שבעולם.
לכולנו יש את המבט הזה בעיניים... הוא קיים שם בפנים כמו שפסל
יפייפה קיים בתוך כל אבן וסלע.
עלינו לתת למבט לצאת : לדמוע קצת, להתרגש קצת ולאהוב הרבה...
האופטימיות שתבוא עם כל אלו תגרום גם למבט שלכם להשתנות ואז
תוכלו לראות את כל היופי הנסתר שקיים בעולם.
ואז גם אתם תבינו את מה שאני הבנתי רק היום...

אבל בשבילי, תמיד תחשבו על חיים. תחשבו עליו בשבילי, הוא כל
עולמי.

ילדונת







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נכון שיש פה את
הכפתור של שלח
לחמך ?
אז למה כולם
שולחים סלוגנים
?
והלחם הזה בכלל
לא כשר בפסח.

אני שולח לכולם
בגטים ולחמניות
טרי מהמאפיה
(אם יש עובש
תגרדו עם הזרת)


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/11/04 4:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני הכט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה