[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני הכט
/
מגע

"אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה..."
הרמתי את מבטי וניסיתי להבין למה היא מתכוונת.
"אה?" שאלתי.
"אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה", היא המשיכה.
תבינו, בזה הרגע הראש שלי מונח לה בין הירכיים, הלשון שלי
עוברת ברכות על ירכה ופתאום המשפט הזה מגיע... מה לעזאזל?
"מותק", אני מנסה להרגיע אותה, "פשוט תזרמי..."
זאת היתה טעות.
הרגליים נסגרות, אני בחוץ.
אני מעלה את גופי אליה, עובר בדרך דרך החזה החשוף והבטן הרכה
ומניח את ראשי לידה.
"אני לא מבינה למה אנחנו חייבים למהר כל כך", היא אומרת לי.
אני מסתכל לה עמוק עמוק בעיניים ואומר את המשפט שכבר אמרתי
בערך 500 פעם בעבר.
"מותק, זה עניין של חיים ומוות אצלי".
היא מישירה אלי מבט, לא עונה ומסובבת את הגב, "הכל אצלך זה
עניין של חיים ומוות" היא אומרת לי.
אבל הפעם היא טועה.
זה באמת העניין.

בשביל להסביר לכם מדוע אני צריך לחזור אחורה.
הרבה אחורה.

הייתי בן 18.5 כשגילו בגופי מחלה נדירה. עד אז הייתי תלמיד
ממוצע, חביב על כולם ומתכונן לצבא.
אבל מצבי התדרדר במהירות.
זה התחיל בסתם חולשה אבל לאחר כחודש כבר לא יכולתי לעמוד על
הרגליים, התאשפזתי בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם הרופא לקח אותי
לשיחה בשעת לילה מאוחרת.
בקיצור, הוא הסביר לי שאני גוסס ושנשארו לי בערך שבועיים
לחיות.
"שבועיים?" שאלתי אותו, "מה אני אמור כבר להספיק?"
הוא לא ענה, רק הסתובב ויצא.
אני לא אתחיל לספר לכם מה עובר לנער צעיר בראש כשהוא מגלה שהוא
הולך למות. זה מסתכם בכמה דברים מאוד בסיסיים - המון כעס על
העולם, המון עצב על כל האושר שאחרים יחוו ואני לא, והמון פחד.
הפחד זה מה שמשפיע בעיקר.

היתה לי אחות נורא נחמדה שטיפלה בי כל הזמן. היא האכילה אותי
כשכבר לא היה לי כוח, הלבישה אותי ורחצה אותי.
וכאן מתחיל סיפורי.
אני מקווה שאתם איתי עד עכשיו כי כאן זה נהיה מעניין. מאוד
מעניין.

עבר שבוע מאז השיחה עם פרופסור רייס שהודיע לי ברוב גדולתו
שנשארו לי שבועיים לחיות. ככה שעכשיו אני בערך שבוע לפני מותי
המיועד.
האחות מרי רחצה אותי כמו בכל שבוע בחודשיים האחרונים וכרגיל
כשהיא הגיעה לאזור המעניין בגופי היתה לי זקפה ענקית.
היא כל הזמן התפלאה איך בחור במצבי יכול להיות כל כך חרמן...
עניתי לה שמעולם לא שכבתי עם אישה ושאני לא שולט בזה.
מה שקרה אח"כ זה עניין שבחלומות הוורודים שלי לא האמנתי
שיקרה.
מרי אמרה לי במילים אלו: "אני לא מוכנה שתמות בתול" ולאחר מכן
שכבנו. יותר נכון, היא שכבה איתי, כי לא היה לי מושג מה
לעשות.
וכפי שאומרות מילות השיר ההוא של שלמה ארצי - "איפה ישנן עוד
אחיות כמו האחות ההיא...".
באותו לילה ישנתי סוף סוף בשקט, בלי כאבים.
כשקמתי הרגשתי משום מה הרבה יותר טוב. אפילו יכולתי ללכת קצת.
קראתי לפרופסור רייס וביקשתי ממנו שיבדוק מה מצבי.
לאחר כמה בדיקות שכבר הייתי רגיל לערוך הגיעה השיחה השניה שלי
עם הרופא.

"תשמע, זה מדהים", הוא אמר לי "מצבך השתפר בין לילה באורח
פלא".
הסתכלתי עליו כלא מאמין.
"באמת", הוא המשיך, "לפי הבדיקות יש לך לפחות עוד 9 חודשים
לחיות, זה כאילו שהווירוס נסוג למצב ההתחלתי שלו".

אני חייב שוב לעצור את הסיפור ולהסביר לכם מה עבר לי בראש
באותו לילה, לאחר השיחה השניה עם הרופא.
קודם כל הייתי שמח. דבר שכבר חודשים לא היה לי.
כל הזמן ניסיתי להבין מה עבר עלי, מה השתנה שגרם לי להרגיש טוב
יותר ולהאט את התקדמות המחלה.
האם זאת היתה העובדה ששכבתי עם מרי האחות?
כשקמתי ביום למחרת מצאתי פתק מונח לי על החזה. הכתב על הפתק
היה מיוחד מאוד, מעין כתב נשי ועגול אך בעל עוצמה שכמותה לא
ראיתי מימיי. על הפתק היה רשום "12:30 בפארק ליד המזרקה".
הסתכלתי בשעון שעל הקיר וראיתי שהשעה 12:22.
צלצלתי לאחות (לא מרי אלא רבקה) וביקשתי לצאת לטיול.
היא היתה המומה כשראתה שאני מסוגל ללכת לבד.
רצתי לכיוון הפארק שהיה ליד בית החולים והגעתי 2 דקות לפני
הזמן.
הסתכלתי סביב, מנסה לראות מישהו מחכה לי, מישהו שיסביר לי מה
הולך כאן, אבל המקום היה שומם.
התיישבתי על ספסל ציבורי שהיה שם והבטתי ביונים שניקרו להן
גרגרי חיטה במרחק כמה מטרים מרגליי.
ילדה קטנה שכאילו הופיעה משום מקום התיישבה לידי.
הילדה נראתה אולי בת 6 והיה לה שיער בלונדיני גלי שהגיע לה עד
הברכיים כשישבה. היא החזיקה בידה גביע של גלידה בטעם וניל שהיה
כבר חצי אכול.
"שלום לך", אמרתי לה.
"אסור לי לדבר עם זרים", היא ענתה לי.
"אני אלון", אמרתי לה.
"אז אלון. אסור לי לדבר איתך", היא אמרה וחזרה ללקק את הגלידה
שלה. הלשון שלה נצבעה בלבן לאחר כל ליקוק ואז חזרה לצבע הורוד
המקורי שלה.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותה אבל משום מה ידעתי שקוראים לה
נטע. אני לא יודע למה, אבל פשוט ידעתי.
"אתה יודע איך קוראים לי", היא ענתה בלי להעיף אלי אפילו מבט.
"שלום נטע", אמרתי.
"שלום אלון", היא ענתה והעיפה אלי מבט קטן, "אני רואה שאתה כבר
יותר בריא" היא אמרה.
"כן, האמת שכן", עניתי.
"אז אתה כבר יודע", היא אמרה.
"יודע מה?" שאלתי.
"את הסוד", היא אמרה וצחקקה.
"אני לא חושב", עניתי. היה בה משהו מאוד מתוק, בילדה הקטנה
הזאת.
"כן, אתה יודע", היא אמרה "אבל אסור שזאת תהיה אותה אחת. ואסור
לה לדעת למה. והכי חשוב, רק 9 חודשים אתה מקבל כל פעם".
בהיתי בילדה הקטנה וניסיתי להבין מאיפה אני מכיר אותה. היה בה
משהו שראיתי פעם. זכרון עמום שישב לי על קצה הלשון וסרב לעשות
את הצעד הקטן לעבר המודע.
'אני מכיר את הילדה הזאת', חשבתי.
"אני מצטערת", היא אמרה לפתע, "זה לא קל אבל לפחות יש לך
סיכוי".
לא עניתי. סובבתי את מבטי וחזרתי להביט ביונים. שתי יונים רבו
ביניהן על גרגר חיטה וממש פצעו אחת את השניה.
משהו היה חסר.
הבטתי לשמאלי וראיתי שהילדה הקטנה נעלמה.
במקום מושבה היה פתק, כתוב בכתב נשי ועגול - "זאת המתנה שלי
אליך עבור מה שעשית בשבילי לפני שנולדתי. זכור! אל תתאהב באחת.
זה רק יקשה עליך, נסה שלא ליפול בפח האהבה. היא תמיד הורגת".
הסתכלתי לשמיים וניסיתי להבין מה הולך.
אבל זה כאילו כבר ידעתי לפני.
על מנת להמשיך לחיות אני חייב להיות עם מישהי אחרת לפחות כל 9
חודשים. במקום להעניק לה חיים ותינוק, אני מקבל את 9 החודשים
לחיי. זאת הקללה שלי.
'מחלה ארורה', חשבתי.
רצתי חזרה לביה"ח ונשארתי שם במשך כשבוע.
שנתיים עברו מאז. שנתיים בהן קיבלתי את חיי בזכות זה ששכבתי עם
נשים חדשות כל פעם. לא יודע למה זה פעל אבל עובדה. כך היה.
הכל היה כל כך פשוט, אני כולה צריך להמשיך לשכב עם אישה אחרת
כל 9 חודשים וזהו, אני חי מחדש.

אבל מה לעשות, כשהאהבה תופסת אותך... מה אז?
כמו אידיוט התאהבתי, לא שלטתי בזה. הכרתי את ענבל בתחנת
האוטובוס בלילה.
בכלל לא התכוונתי לקחת אוטובוס באותו הלילה. הלכתי לי הביתה
מהמכון בו התעמלתי כשלפתע ראיתי בחורה חמודה מחכה בתחנה.
הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה הרבה אחרי חצות.
ניגשתי אליה, ואמרתי לה שלדעתי אין כבר אוטובוסים בשעה
כזאת...
"מה השעה?" היא שאלה אותי ואמרתי לה שכבר 1 אחרי חצות.
"מה?" היא שאלה, "הייתי בטוחה שהשעה 23:00" היא אמרה ואני
צחקתי.
'הזמן עובר מהר כשנהנים', חשבתי.
הזמנתי אותה ללכת איתי ובדרך התאהבתי בה. כך כך פשוטה ויפה.
אמיתית. זה בדיוק מה שאני צריך.
אבל כזכור לכם, אני חייב להיות עם מישהי אחרת כל 9 חודשים
לפחות, אחרת אמות.
והיא לא ממש קיבלה את זה.
"זה תירוץ ממש עלוב", היא אמרה לי יום אחד, ומי יכול להאשים
אותה... זה באמת נשמע כמו תירוץ עלוב.
אבל בשבילי זה עניין של חיים ומוות.
בהתחלה ניסיתי להסביר, אח"כ אמרתי לה שאין לי ברירה ובסוף היא
תפסה אותי על חם עם איזו זונה שלקחתי. "חיים ומוות", אמרתי לה
והיא טרקה לי את הטלפון בפרצוף.

הייתם מצפים שכאן ייגמר הסיפור... מה עוד כבר יכול לקרות, איך
אני אמור לעניין אתכם?
אבל כרגיל, החיים מדהימים יותר מכל סיפור שאוכל אי פעם
להמציא.
זוכרים את הילדה הזאת מלפני עמוד? כן כן, זאתי.
לפני שבוע עליתי לי במדרגות הנעות בקניון כשלפתע היא מולי,
במדרגות ההפוכות ראיתי אותה.
היא הסתכלה עלי ולא אמרה מילה... אבל ראיתי משהו בעיניה. אני
חושב שהמילה שתתאר את המבט בצורה הכי טובה היא 'אכזבה'.
"למה את מאוכזבת ממני", צעקתי עליה, "מה אני כבר יכול לעשות?
זאת המחלה הארורה הזאת"...
אבל היא לא הגיבה, פשוט ירדה במדרגות הנעות ולבסוף נבלעה
בהמון.
יותר לא ראיתי אותה.
רצתי לטלפון הציבורי וצלצלתי לענבל. אמרתי לה שאני מוכן גם
למות למענה, שאני מוותר על הכל, רק שתאהב אותי בחזרה. אמרתי לה
שהמחלה הזאת לא תנצח אותי.
והיא השתכנעה. קיבלה אותי בחזרה כמו שאני. תמיד ידעתי שהאהבה
מנצחת בסוף.

הרגשתי איך אני נחלש ונחלש, שמונה חודשים עברו ואני רק עם
ענבל.
מאוהב וגוסס.
לזכותה אומר שהיא טיפלה בי מאוד יפה, האכילה, השקתה ונתנה לי
המון אהבה.
אבל אהבה לא מרפאת, היא הורגת. ואת זה תמיד ידעתי.

אני שוב עוצר את הסיפור כי אני יכול לסיים אותו בשתי דרכים.
הראשונה היא הדרך היפה אבל הפחות מעניינת - בדרך הזאת אני כל
כך אוהב את ענבל שאני מעדיף למות עם אהבה ולא לבגוד. אני בוחר
בענבל עד המוות.
זו דרך יפה אבל משעממת נורא. יש סיפורי אגדה בעולם, שבסופם אתה
מתרגש. זה לא סיפור כזה - אני מעדיף לעניין, להצחיק, לרגש אבל
לא לשעמם.
אז כשראיתי שאני ממש קרוב למוות אמרתי לענבל שאני יוצא לטיול
מחוץ לבית כדי להיות קצת עם עצמי.
הסתובבתי בחוץ, מחפש ומחפש.
ואז ראיתי אותה, היא עמדה עם הגב אלי, בחורה יפה עם שיער אדום
אש ועיניים בצבע נסתר.
"שלום", אמרתי לה ונגעתי בגבה.
"היי", היא הסתובבה וחייכה. אני יודע שכבר ראיתי אותה פעם.
"תקשיבי לסיפור..." אמרתי לה וסיפרתי לה את כל מה שאתם קראתם
עכשיו...
היא כל כך התרגשה ולקחה את ידי בידה.

"אז את מבינה", אמרתי לה, "אנחנו חייבים לשכב, זה עניין של
חיים ומוות בשבילי..."
היא חייכה ולחשה לי באוזן: "אני לא אשכב איתך, אבל מציצה אני
מוכנה"...

'מציצה...' חשבתי, 'מעניין כמה חודשים אני אקבל בשביל זה'.

אני מצטער שאכזבתי אתכם, חובבי הסופים היפים, אבל זה סיפור
אמיתי ולא תמיד החיים יוצאים כמו בסיפורים.

ורק שתדעו - מציצה זה חודשיים!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דפקתי אתכם,
הא?


אלוהים


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/11/04 18:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני הכט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה