הייתי השומר במקום הכי עצוב במדינה.
זין, דווקא אותי שמו שם.
זה לא שרציתי, אבל כרגיל איחרתי.
תמיד אני מאחר, לביה"ס איחרתי, לצבא, לשיעורי הנהיגה ועכשיו גם
ללשכת התעסוקה.

אתם יודעים איך זה כשאתם בתחנת האוטובוס שעה לפני הזמן, בטוחים
שהיום תקדימו, לשם שינוי, ואז, ככל שחולפות להן הדקות אתם
מתחילים לזוז באי שקט, מקללים את "אגד" ואת כל הסיבות שבגללן
אתם תלויים באוטובוס - טסטר מנאייק, פקקים ונהגים שלא יודעים
לנהוג.
האוטובוס מגיע 10 דקות לפני שעת היעד שלך, ואתה כבר יודע
שתאחר. זה אתה, מאחר כרוני, וגם אם תעשה הכול כמו שצריך
ותדייק, יבוא העולם נגדך ויזוז מהר יותר כדי שתאחר.

הגעתי ללשכת התעסוקה וראיתי שכל עמדות השמירה הטובות כבר
נתפסו.
את כל הקניונים לקחו לחצי השנה הקרובה, וכך גם את הבנקים
והחנויות. נשארו רק עוד כמה מקומות בבתי אבות ובתי קברות
(כאילו יש הבדל... גיחכתי לעצמי, גם ככה תוך 10 שנים שניהם
אותו הדבר).
עד שהגיע תורי נחטפו כל בתי האבות, וגם כמעט כל בתי הקברות.
האיש בדלפק עמד עם חיוך מרוצה על פניו (אנשים ממורמרים תמיד
אוהבים כשאחרים נדפקים), ואמר שנשאר רק לשמור במקום הכי עצוב
במדינה.
"למה לא הכי עצוב בעולם?" שאלתי אותו.
הוא חייך חיוך מרגיז וענה "תשמע, עוד לא הייתי בכל העולם אבל
אני בטוח שהמקום הזה יתמודד בכבוד על התואר".
ידעתי לאיזה מקום הוא מתכוון.
אף שומר לא רצה לשמור שם, אמרו לי שאשקע בדיכאון ושלא אצא מזה,
אבל רציתי את הכסף.
לא בשביל בזבוזים או קניות, פשוט אהבתי את ההרגשה שיש לי כסף.
הוצאת תדפיס בנק הייתה בשבילי בילוי עדיף על סרט בסוף שבוע או
מסעדה איכותית. רק לראות את המספרים, מראים כמה כסף יש לי
לבזבז, עשה אותי יותר שמח מאשר הבזבוז עצמו.
מטומטם - מטומטם, אבל זה אני.
אז לקחתי את העבודה.
חתימה פה, חתימה שם והכל סודר.

מעכשיו אני השומר הרשמי של המקום הכי עצוב  במדינה - בית
הקברות לאנשים שמתו סתם.
עזבו את הדיכאון של בית קברות טיפוסי, לפחות שם יש קצת כבוד
לאלו שמתו, אבל למות סתם... עדיף כבר סיבה כלשהי ואפילו הטפשית
ביותר, רק לא סתם.
אז מי נקבר שם אתם שואלים?
גם אני תהיתי על כך זמן רב.
הייתי שומר בתוך הבוטקה הקטן, מרחק יריקה מהקבר הקרוב ביותר,
מנסה לחייך כמה שיותר - "העצבות אלי לא תגיע," אמרתי לעצמי כל
כמה דקות.
כשהייתי עושה פטרולים, הייתי מנסה שלא להביט במצבות, כדי שאיזה
שם לא יקפוץ לי בזווית העין, יאחז לי בזיכרון ויצא לשוטט לי
במוח באמצע הלילה, ואז לא אוכל להירדם.
ועדיין, למרות כל נסיונותיי, קשה להתעלם מהסיבות שהביאו אנשים
להיקבר במקום נוראי זה (אני לא אזכיר שמות בכדי שתוכלו אתם
לישון כמו שצריך הלילה):
X, שרץ ברחוב ונפל עליו אגרטל, שהפיל חתול מקומה שישית של דירה
מושכרת.
Y, שהתכופף להרים 10 אגורות, ונדרס למוות ממכונית, שנהגה עצם
את עיניו ונזכר במציצה שקיבל אתמול בלילה.

בכלל, כמות האנשים שנהרגו בתאונות דרכים סתם בשביל פוזה, סתם
בשביל מהירות וסתם בשביל כבוד הייתה עצומה.
היו פעמים שחשבתי להציע הצעה לכנסת, לשלוח כיתות של תלמידים
לסיורים בבית הקברות הזה כדי שיבינו כמה קל למות סתם - סתם גז,
סתם קללה, פה מכות, שם מכות, סתם בחורה וסתם אלכוהול...
ושאני לא אתחיל לדבר אפילו על סמים - יש מחלקה שלמה בבית
הקברות רק לאנשים אלו.

כשיושבים ושומרים, קשה שלא לחשוב הרבה כי אין מה לעשות,
וכשחושבים הרבה לרוב נהיים עצובים, אז ניסיתי למצוא נקודות
אושר בכל מעשה שעשיתי ובכל מקרה שקרה לי.
למשל, בכל פעם שירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד בית הקברות הרגשתי
מיוחד: כלי רכב במשקל של 4 טון עוצר רק בשבילי, נהג לוחץ על
דוושת הברקס ועושה אלף פעולות במוחו, רק כדי שאוכל לרדת, ו-50
נוסעים מבזבזים כל אחד דקה מחייהם רק בשבילי.
איך אפשר שלא להרגיש מיוחד.

שמירה של 8 שעות עוברת לאט, אבל אם לא מסתכלים על השעון כל 2
דקות, אז לזמן אין כוח לשחק איתך משחקים, והוא עובר מהר יותר.
אם תראה לזמן שאתה לחוץ הוא יעשה דווקא ויעבור לאט.
במשך חצי שנה שמרתי בלי בעיות מיוחדות, כל יום 8 שעות כמו כלב,
אבל כלב מרוצה.

יום אחד נשברתי.
טיילתי לי בבית הקברות לאנשים שמתו סתם, כבר לא מפחד משמות,
ופתאום ראיתי משהו כתוב על מצבה.
משהו ששבר אותי לגמרי.
היה כתוב שם "נפל בקרב".



הערת המחבר :
אני לא מזלזל בחיילים, ולמות כחייל בקרב זה בטח לא למות סתם
במצבנו היום.
אבל אם הולכים קצת אחורה ורואים מהן הסיבות למלחמה, ועל מה אנו
נלחמים, אז אני יכול להכניס כל חייל שאי פעם מת לבית הקברות
המצער הזה, בלי שום ייסורי מצפון ובלב שלם.