הכל התחיל כאשר חזרתי מהשירותים בבית הקפה האהוב עלי.
צעדתי לעבר השולחן שלי, זה שישבתי בו רק לפני 2 דקות, עד
שהבחנתי שבחור צעיר תפס את מקומי.
ולא רק זה, הוא גם לגם מכוס השוקוצ'ינו הטעים שלי...
בכוונה השארתי את הקצפת בשלמותה לפני שהלכתי לשירותים - החלק
הכי כיפי זה לאכול את הקצפת לפני (נו... כמו במילקי), ועכשיו
לא רק שכבר לא היתה קצפת - גם חצי שוקו כבר נלגם.

"סליחה", כחכחתי בגרוני, "אתה די שותה לי מהשוקו..."
"שוקוצ'ינו", הוא תיקן אותי בקול שערב לאוזניי מאוד.
"מה זה משנה?" גמגמתי, "למה אתה יושב לי במקום?"
"חיכיתי שתחזור מהשירותים", הוא ענה והביט בעיניי, לאחר מכן
לקח את כוס השוקוצ'ינו שלי ולגם ממנה עד ששארית השוקו האחרונה
כמעט נעלמה גם היא.
'איזה בוקר מעצבן', חשבתי והתיישבתי מולו.
"אתה תמיד בא הנה לבד בבוקר?" הוא שאל.
"אתה תמיד גונב לאנשים את השוקו של הבוקר?" שאלתי בחזרה.
"שוקוצ'ינו", הוא תיקן אותי ואני נעשיתי אדום מכעס.
"מי אתה ומה אתה רוצה?" שאלתי, "ורק שתדע שאתה הולך לשלם על
השוקוצ'ינו הזה" הוספתי.
"אני אלוהים ואני רוצה שנדבר", הוא ענה, "וכן, אני יודע".
"יודע מה?" שאלתי.
"שאני הולך לשלם על השוקוצ'ינו", הוא השיב ובראשו עשה תנועה
שהראתה כאילו אני אידיוט או משהו...
"אז אתה אלוהים..." אמרתי וחשבתי למה לעזאזל אלוהים מציק לי על
הבוקר.
" כן... יש כאלה שקוראים לי אלוקים, אבל הם פשוט מתבלבלים...
קוראים לי אלוהים".
"אין בעיה, אני מאמין לך", חייכתי, "אבל סתם בשביל הקטע תוכיח
לי, בסדר?" ביקשתי וחשבתי על המספר האהוב עלי - 8.
"8 מה?" אלוהים שאל.
"מה 8?" שאלתי.
"אתה חושב על 8... 8 מה?" אלוהים, או יותר נכון - הבחור הצעיר
שמולי, שאל.
"איך ידעת שאני חושב על 8?" שאלתי.
"כי אני אלוהים", הוא ענה בטבעיות.
"ועכשיו על מה אני חושב?" שאלתי וחשבתי על סופי, הילדה הכי יפה
שראיתי מעודי.
"סופי?" הוא אמר, "עזוב, תשכח ממנה - גם ככה בעוד שנה היא תיסע
להודו ולא תחזור יותר... עוד לא החלטתי מה יקרה לה אחרי זה אבל
אני אדאג שזה יהיה מעניין ושאתה תדע מזה, בסדר?"

לא היה לי כוח להיכנס לעומק הדברים אז פשוט האמנתי לו. אמונה
אמיתית.

"תגיד, אלוהים..." התחלתי לומר.
"כן", הוא ענה בטבעיות, ונשען קדימה על השולחן לעברי.
"מה אתה עושה פה ב-9:30 בבוקר, אין לך איזה דברים חשובים
לעשות?" אמרתי, חייכתי אליו.
"זה יכול לחכות... אף אחד לא ימות מזה", הוא צחק, "אני אדאג
לפחות שבינתיים אף אחד לא ימות מזה", מיד תיקן את עצמו, "חוץ
מזה, השיחה איתך יותר חשובה".

2 בנות נכנסו לבית הקפה, שתי יפיפיות אמיתיות. הן עברו ליד
השולחן שלנו ולא הפסיקו להסתכל על אלוהים. אחת מהן אפילו חייכה
אליו.
"תראה, אלוהים, ממש הולך לך עם הבנות כאן, אה?" אמרתי לו.
"כן, יש בי משהו שעושה להן את זה... אבל זה די מגעיל כי הן
הבנות שלי", הוא אמר ברצינות, "למרות ששתי אלה ממש כוסיות -
אני ממש גאה בעצמי לפעמים" חייך לעצמו.

"אתה יודע", אמרתי לו לפתע, "אתה ממש דומה למישהו שהיה איתי
בצבא. אתה בטוח שלא קוראים לך 'חיים'?" שאלתי.
"זאת הפעם השנייה שמישהו אומר לי את זה היום", אלוהים אמר
ופרצופו הפך רציני, "עד שמצאתי פרצוף שממש אהבתי, מתברר שיש
מישהו שכבר נראה כך, אוף!" אלוהים רטן.
"אתה לא ממש כמוהו, אבל מזכיר אותו מאוד", אמרתי וקיוויתי
שאלוהים לא ייפגע.

"תשמע", אלוהים אמר "יש לנו כמה עניינים לסדר".
"אתה מאמין שבדיוק אתמול בלילה קראתי לך", אמרתי לו "והיום אתה
כאן... זה ממש מדהים".
"לא סתם באתי", אלוהים אמר "אני בא כשקוראים לי וכשיש לי
זמן".
"וואו, תודה!" אמרתי וחייכתי אליו.
"אין בעיה", אלוהים נתן לי לחיצה על הכתף עם ידו החסונה.

"מתי יהיה כבר שלום?" שאלתי אותו כי זה הדבר הראשון שתמיד
רציתי לשאול.
"כשתפסיקו להילחם", אלוהים ענה.
"אבל מתי?" שאלתי אותו.
"מיד אחרי זה", אלוהים ענה.
"נו, מה זה התשובות האלה?" התעצבנתי. רציתי תשובות כמו שצריך.
"אתה יודע", אמר לי אלוהים, "המון פעמים אמרו לי שתשובותיי
נסתרות הן, ואני אף פעם לא מבין מדוע... תשאל משהו אחר".
"לא, רגע, עניין השלום חשוב!" התעקשתי.
"איך נעשה שלום עם הערבים?" המשכתי לשאול.
"אתם תבינו שלהילחם לא נותן כלום לאף אחד ואז גם הם יבינו את
זה ואז תדברו. בהתחלה מעט אבל אח"כ יותר ואז תשלחו חלק מהאנשים
היותר מוכרים שלכם לדבר עם האנשים המוכרים שלהם ואז הם יסכמו
דברים ויחליטו לא להילחם יותר וישר אחרי זה יהיה שלום".
"מה, זה כזה פשוט?" שאלתי.
"הכל פשוט", הוא ענה, "תשאל עוד!"

חשבתי מה כדאי לשאול...
"איך מוצאים חברה שווה?" זה עוד משהו שתמיד רציתי.
"קודם כל רואים מישהי שווה ואז הולכים אליה ומתחילים איתה ואם
היא מסכימה אז מצאת מישהי שווה".
"התשובות שלך מעצבנות", אמרתי לאלוהים, "הכל אצלך נורא ברור,
נכון?" שאלתי אותו.
"זה לא ככה?" הוא שאל ואני שתקתי בעצבים.
"רגע, ותגיד..." הפסקתי את שתיקתי, "מה יקרה בעתיד?"
"כל מה שעדיין לא קרה", ענה אלוהים וצחק.
"אוף איתך..." סובבתי את מבטי לעבר השולחן בו ישבו שתי הבחורות
וראיתי שהן מדברות עם המלצר שמקודם הביא לי את השוקו.
"סתם, סתם", ענה אלוהים, "בעתיד יקרו המון דברים רעים, כמו
תמיד. ואחרי זה יקרו גם דברים טובים כי אתם תבינו שאתם אלה
שגורמים לכל הדברים הרעים ואז כולם יקראו לי שאבוא לעשות להם
טוב ואני בכוונה לא אבוא כי אני רוצה שאתם תתמודדו עם מה שאתם
עושים ובסוף אחרי המון זמן אתם תלמדו ותחכימו קצת ואז תודו לי.
איזה מצחיקים אתם".
צחקתי, אלוהים הזה ממש נבון.
"איזה מספרים יצאו מחר בלוטו?" שאלתי, "אני צריך קצת כסף".
"כמה כסף?" שאל אלוהים.
"אני חייב 50 שקל לחבר שלי על הארוחה אתמול", עניתי.
"אני אטפל בזה", אמר אלוהים.
"רגע, רגע", אמרתי לו, "אל תהרוג אותו או משהו" צעקתי.
"נראה לך?" אמר אלוהים "אמרתי לך, אני אטפל בזה".
'טוב', חשבתי.

המלצר התקרב אלינו עם פתק בידו. הוא הושיט את הפתק לאלוהים
והלך.
"מה כתוב שם?" שאלתי ואלוהים נתן לי לקרוא. מתברר ששתי הכוסיות
נדלקו על אלוהים ושאלו אותו אם הוא רוצה להצטרף אליהן מחר
בלילה למסיבה, ואז כפי שהן רשמו: "אין לדעת איך זה ייגמר"...
"אתה חתיכת בן..." חייכתי אליו, "איך אתה עושה את זה?" אמרתי
בתדהמה והערצה ביחד.
"השם שלי הולך לפני..." הוא צחק.

"יש לי עוד שאלה", אמרתי.
"טוב, אבל אחרונה, כי אני ממש ממהר", אלוהים אמר.
"אין בעיה, אבל הפעם אני רוצה תשובה כמו שצריך", אמרתי בשיא
הרצינות.
אלוהים הנהן ונסך מבט רציני על פניו.
"למה כולם מתים, למה אף אחד לא חי לנצח?" שאלתי וחיכיתי
לתשובה.
"אתה רוצה את האמת", אלוהים אמר לי.
"בטח", הנהנתי וחיכיתי לתשובה.
אחרי שתיקה קצרה אלוהים ענה לי: "כדי שתחשבו שהאהבה היא לנצח,
שאידיאלים הם לתמיד, ששווה למות בשביל משהו. שתדעו שהזמן קצר
ויש המון מה להספיק, שתגידו כמה שיותר לאחרים כמה הם חשובים
לכם, והכי הכי חשוב: שלא תבינו לעולם ששום דבר לא נמשך לנצח".
אלוהים סיים את דבריו וקם ללכת.
"זהו אלוהים", אמרתי וקמתי ללחוץ את ידו.
"אתה לא צריך ללחוץ לי את היד, ילד", הוא אמר וחייך ואז לקח את
הפתק עם מספר הטלפון של הבחורות והחל צועד החוצה.
"אז אתה הולך לעשות את זה איתן?" שאלתי אותו וצחקתי.
אלוהים סובב את ראשו, צחק ואמר: "יש דברים שהם ממש אלוהיים
ואפילו אני לא מוותר עליהם".

התיישבתי על הכסא מאושר.
פשוט מאושר.
ואז נזכרתי שאלוהים לא שילם על השוקוצ'ינו...